האם מחאה חברתית נוספת היא רק עניין של זמן?

ביולי 2011 פרצה מחאה חברתית ובמרכזה יוקר המחיה ובפרט מחירי הדיור שטיפסו בצורה קיצונית מעלה. על פי נתוני הלמ"ס, בעשור הקודם למחאה, בין יולי 2001 ליולי 2011 עלו מחירי הדירות בישראל ב-58.3% כאשר בשנה שלפני פרוץ המחאה עלו ב-11.6%. בעשור האחרון, בין פברואר 2012 לפברואר 2022 עלו מחירי הדירות בישראל ב-77.2% שרק בשנה האחרונה עלו ב-16.3%, והציבור נודם פיו.

את המחאה האמתית על מחירי הדיור התחילה דפני ליף לאחר שפרסה אוהל בשדרות רוטשילד בטענה שהיא לא יכולה יותר לשלם את השכירות שקפצה משמעותית. אליה הצטרפו רבים ומשם הסיפור כבר ידוע. בעשור הקודם למחאה החברתית עלה סעיף השכירות במדד המחירים לצרכן ב-18% ובשנה הקודמת למחאה ב-4%. לעומת זאת, בעשור האחרון עלה סעיף השכירות על פי הלמ"ס ב-16.4% ובשנה האחרונה ב-1.5%. האם מחאה חברתית נוספת תלויה רק במחירי השכירות? האם זה רק עניין של זמן?

גידול של 1.5% בסעיף שכר הדירה כפי שעולה מנתוני הלמ"ס נשמע מופרך לאור העדויות הרבות שנשמעות בשבועות האחרונים בכלי התקשורת וברשתות החברתיות בנוגע לעליות במחירי השכירות שלעתים יכולות להיות קיצוניות ולהגיע לכמה אלפי שקלים. מתחת לפני השטח נדמה כי הרוחות גועשות. יותר ויותר עדויות ממקור ראשון חושפות את חוזי ההתקשרות מול בעלי הדירות ולפיהן בעלי הדירות מבקשים להעלות את שכר הדירה בשיעור שנע בין 10%-25% ולפעמים אף יותר. לכך ניתן להוסיף עדויות מאתרים כמו יד שתיים שבחנו את השינוי במחירי השכירות לפי המודעות המתפרסמות באתר וגם הן מצביעות על עליות של 10% ומעלה בשכר הדירה המבוקש – ולא רק באזורי הביקוש בתל אביב אלא גם בערים כמו פתח תקווה, ראש העין וחריש.

הפער העצום בין עדויות שצפות לבין נתוני הלמ"ס מחזקות טענות רבות שנשמעו בעבר כלפי מתודולוגית החישוב של סעיף השכירות במדד המחירים לצרכן שמטה את הנתונים כלפי מטה ואינה משקפת את המציאות בשוק השכירות בישראל. שוק שדרך אגב, קשה למדוד כיוון שאין לגביו נתונים מבוססים דרך מאגרי הממשלה כמו למשל בעסקאות של מכר דירות. ההטיות בשיטת המדידה הנוכחית של הלמ"ס נובעות בין היתר משיטת המדידה אשר מתבססת על סקרי עומק של כ-18 אלף שוכרים ב-88 ערים מרכזיות בישראל, הטיות במדגם ושימוש באומדנים כדרך להתמודדות עם חוזים שהסתיימו במהלך תקופת המדידה ותחלופה של שוכרים.

המחאה החברתית מ2011 | צילום: עמית שעל

אף על פי כן, המתודולוגיה של למ"ס מבוססת הרבה יותר ובעלת תוקף חיצוני גבוה יותר מכל פרסום של מספר עדויות בכלי התקשורת. טענה זו לכאורה מנמיכה את הלהבות מתחת להר הגעש המבעבע בקרב שוכרי הדירות. אולם חשוב לזכור כי הנתונים שהתפרסמו על ידי הלמ"ס מתייחסים לחודש אפריל ואינם מגלמים לחלוטין את הדינמיקה המתפתחת בשוק הדיור בישראל בחודשים האחרונים ושביטוייה בסטטיסטיקה לוקחים זמן. מחירי הדיור שממשיכים לעלות גורמים לכך שעבור רבים האפשרות לקנות דירה לא קיימת בכלל והאפשרות היחידה עבורם היא מעבר למגורים בשכירות. המשמעות היא שככל שמחירי הדירות עולים כך פחות אנשים יוכלו לרכוש לעצמם דירה וכתוצאה הביקוש לשכירות עולה. זוהי דינמיקה שמדרבנת עליית מחירים לפי חוקי השוק הבסיסיים ביותר כשמחירי השכירות עוד עלולים לגדול כיוון שגם מלאי הדירות לשכירות מוגבל.

כמו כן, נתוני הלמ"ס האחרונים לא מגלמים את השפעת העלאת הריבית על ידי בנק ישראל בחודשיים האחרונים לשיעור של 0.75%. העלאת הריבית משפיעה בצורה ישירה על תשלומי המשכנתא החודשיים של הלווים. את תוצאות עליית הריבית אפשרי שנראה בדוחות הקרובים. עד אז ניתן להניח בסבירות גבוהה למדי שאותם בעלי הדירות שמשכירים את הדירות שלהם ובו בזמן נאלצים לשלם את המשכנתא על הדירה שבה הם מתגוררים או כאלו המבקשים לעזור לילדיהם בתשלומי המשכנתא יעדיפו להקל כלכלית על עצמם מאשר על השוכרים. זה בדיוק מה שקרה ב-2011. אז הריבית הממוצעת של בנק ישראל הייתה גבוהה הרבה יותר ועמדה על 2.89%.

האם הנתונים הבאים שיתפרסמו על ידי הלמ"ס ישקפו את שיעורי הגידול בשכר הדירה בהתאם לרחש הציבורי? נגלה בקרוב. אך דבר אחד בטוח: בעדר הגנה מספקת מצד המדינה על השוכרים הרי העול הכלכלי של העלאת הריבית יתגלגל לחוליה החלשה בשרשרת – הצרכן – כי ככה השוק החופשי עובד. כשהצרכן לא יכול או לא מוכן יותר להכיל את עליות המחירים אז הציבור יצא לרחובות – כי ככה מחאות עובדות. זה הזמן עבור כולם להתעורר.

נקודה אחרונה למחשבה, הבוקר פורסם בכלכליסט ראיון עם פרופ' אורי חפץ מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית מי שכיהן כיועץ כלכלי לממשלה בעת משבר הקורונה. לטענתו, "המחאות ב־2011 התחילו עם מחיר הקוטג' בפייסבוק, אבל היו סיבות עומק מתחת לקרקע. היינו באבטלה גבוהה, וכשיש אבטלה זה לא רק שהמצב הכלכלי פחות טוב, אלא יש זמן לעשות מחאות. היום, מי שמובטל יכול למצוא עבודה, יש יותר משרות פנויות ממובטלים. בנוסף, מצב המאקרו של ישראל טוב, והציבור מבין את זה. יש צמיחה ואינפלציה נמוכה נדירה בהשוואה בינלאומית".

חפץ צודק, היום האבטלה בשפל והאינפלציה השנתית בישראל אכן נמוכה ביחס לעולם. נכון לאפריל היא עומדת על 4% אלא שביולי 2011 היא עמדה על 3.4%. גם כאשר בוחנים את השכר הריאלי שמבטל את השפעות האינפלציה, עולה כי השכר הריאלי בישראל (מנוכה עונתיות) נשחק בשנה האחרונה ב-1.6% כאשר בשנה המקדימה לפרוץ המחאה החברתית הוא עלה בשיעור של 0.03%. נתון זה במידה רבה עלול להטעות שכן הוא הושפע באופן קיצוני מהשלכות משבר הקורונה על שוק העבודה ותמהיל העובדים בו. למעשה, השכר הריאלי בחודשים האחרונים עדיין בתהליכי איזון ונמצא במגמת עלייה בניגוד למגמה הירידה בשכר הריאלי בחודשים המקדימים למחאה החברתית. אלא שבדיקה של השינוי בשכר הריאלי כיום לעומת פברואר 2020, התקופה שקדמה למשבר הקורונה, מעלה כי השכר הריאלי עלה ב-6% (ממוצע של 2.4% בשנה) ומאז יוני 2011 ב-25%. מדובר בשיעור נמוך הרבה יותר מעליות במחירי הדירות באותן תקופות.