האמן הדרוזי אסד עזי פורש לגמלאות: "נתניהו החליט שהוא לא רוצה אותי פה"

האמן אסד עזי, שמגדיר את עצמו כערבי, דרוזי, פלסטיני, ישראלי, מתכונן לרגע שבו יצטרך לעזוב את המדינה. ״עד חוק הלאום של נתניהו יכולתי לקרוא לעצמי בשקט ערבי ישראלי״, הוא אומר. ״אבל נתניהו החליט, ויחד איתו 80% מעם ישראל, שהם לא רוצים ערבים במדינה, הם לא רוצים דרוזים ישראלים, אלא מדינת ישראל בשביל היהודים. אז זו מדינה יהודית, אני אורח פה ונערך לאפשרות הנוראית הזאת שיהיה לחץ והמארח יגיד: 'או.קיי, תפנה לי בבקשה את הבית'״.

אתה נערך לזה?

"כן, יש מחשבות לצאת מפה, להוציא דרכון זר, לקנות בית בקפריסין, בעצם כמו הרבה יהודים", הוא מחייך.

אתה מאמין שזה יקרה?

"כן".

עזי (67), יליד שפרעם, יוצא לפנסיה אחרי 35 שנות הוראה במדרשה לאמנות בבית ברל, שיסוכמו ביום עיון שיתקיים היום לכבודו. הוא גר בדירה קטנה ביפו, המשמשת גם כסטודיו, ומבקר את אמו פעם בשבוע בשפרעם, המקום שנולד וגדל בו. ״אמא שלי רוצה שאחזור לגור שם״, הוא אומר.

אסד עזי. "יש לי מחשבות לצאת מפה, להוציא דרכון זר, לקנות בית בקפריסין, כמו הרבה יהודים" | צילום: יובל חן

למה לא בעצם?

"יש יריות, 5-4 חתונות כל לילה, טרקטורונים וזוועה, זה עולם פרוע. כשגדלתי שם זה היה כפר שקט, נשלט, עם ערכים, עם סובלנות. עם הזמן הפוליטיקה, הכסף, הקרבה לעיר והאלימות הרסו אותו — מישהו שם בסביבות נתניהו חשב שזו דרך טובה מאוד לגמור את הערבים״.

אז אתה מפחד לנסוע לשפרעם?

“כן, אבל מפחיד להיות כמעט בכל מקום במדינה. סוגי האלימות מגוונים ורבים, מהאישי ועד הפוליטי. אני מעדיף ממש לא לצאת מהבית״.

נדמה כי תפיסת המציאות הזו השתרשה אצלו כבר מגיל צעיר, וזו גם הסיבה, לדבריו, שבחר שלא להביא ילדים ולא להקים משפחה. ״לא נראה לי להביא עבדים לעולם הזה״, הוא אומר. ״יש כאן שווים ושווים פחות ויש איפה ואיפה. הביאו אותי לעולם בליל אהבים, אנשים שלא ידעו מה זה בית ספר, ממש אנאלפביתים. מה הם ידעו על להקים משפחה?״.

"אין לי כוח לציורים ענקיים"

הנימה הריאליסטית שהוא נוקט, יש שיאמרו פסימית, נשזרת לאורך כל השיחה ולא פוסחת על תפיסת הגיל: ״אני בן 67 עכשיו, לשם כך התכנסנו פה, וכמה נשאר לי עוד? 20 שנה? אבל מבחינה אמנותית זה בסדר, אפשר עכשיו לשבת, לעשות את הדברים שאתה אוהב, את הדברים העיקריים כבר עשיתי״.

יש אמנים שבשלהי חייהם מגיעים ליצירות הכי משמעותיות.

“סביר להניח שיש משהו, קורה משהו בתובנות. אבל אין אפשרות לגייס את הכוחות הכל כך טבעיים של בין גיל 35 לגיל 50, שבהם יש לך הבשלות ויש לך הכוח. אין לי כוח לעשות עכשיו ציורים ענקיים. אני רץ כל יום 10 ק״מ, וכשאני עולה במדרגות אני אומר לעצמי, ׳לעזאזל, אני עושה טיפול עשרת אלפים בכל יום ובכל זאת המנוע מקרטע׳״.

ככל שמתבגרים היכולת להמשיך לצייר ולחדש נעלמת?

“יש אומנים גאונים כמו רמברנט. למשל, הפורטרטים העצמיים שלו. מצד אחד, אלה מגיל 26 מלאים בעוצמה וביהירות וביטחון טכני, ומצד שני, בגיל 80, בפורטרט האחרון המפורסם שלו שהוא זקן, אתה רואה את הרכות ואת החוכמה ואת ההכרה ואת הקבלה ואת ההכנעה. יש כמובן אמנים שמגיעים בגיל מסוים ואז מתפרץ אצלם משהו. לא אצלי. אני עשיתי כבר פריצות. אי אפשר לעשות יותר מדי פריצות״.

התעייפת?

"כן. אם הסטודיו הוא האישה או המאהבת אז לפני עשר שנים לא היה מצב כזה שלא נשכב בכל יום ועכשיו זה פעם בשלושה ימים, פעם בשבוע, את מבינה?".

יש אפשרות שזה ייגמר?

"אתה לא מפסיק להיות אמן. זריצקי אמר פעם ׳אני חושב שמונה חודשים ומצייר ארבעה חודשים׳. אבל כן, ציור זה הרבה דברים. בין היתר זה רצון להגיד שאני עוד פה. ותקשיבו לי. אבל עכשיו גלי התשוקה והיצירתיות באים לעתים יותר רחוקות״.

כמורה ותיק, שלימד בנוסף למדרשה גם בתל חי ובאוניברסיטת חיפה (בה עדיין מלמד), עזי היה עד למה שהוא מכנה ״המהפך שדרש מכל האקדמיות בארץ להיערך מחדש״: לקראת 2005 החלה הצפה של סטודנטיות ערביות, הוא מספר. “פתאום היה גל עצום של בנות, שבקושי מדברות עברית, לא יודעות מי זה ליאונרדו ומי זה בוטיצ׳לי, וגם לא רוצות לראות את כל מה שאתה מציע להן. לא תולדות האמנות ולא לראות עירום, זה דפק לי את המוח. בשלב מסוים אמרתי ׳או.קיי, הבעיה כאן היא לא ללמד ציור, הבעיה כאן היא לפרק את כל המטען הזה שהרכיבו להן במשך כל חייהן ולהרכיב אותו מהתחלה. איך עושים את זה? זה לא רק התנגדות של הסטודנטית הערבייה, אני אומר סטודנטית כי הרוב המוחלט הוא נשים שרצו לקבל תעודה וללמד במשרד החינוך והתרבות. מעט מאוד רצו להיות אמניות".

איך אתה מסביר את התופעה הזו?

"קודם כל, ההורים היום שייכים לדור חדש שרוצה שהבנות שלהם ילמדו באוניברסיטה, ואז מה ללמוד באוניברסיטה? רמת הלימודים במגזר הערבי כל כך נמוכה שרק 1 מ־10,000 מקבלת ציוני בגרות גבוהים כדי להתקבל לרפואה. שולמית אלוני החלה להזרים כספים לתרבות במגזר הערבי, החלו להיפתח מגמות לאמנות ופתאום היו חסרות הרבה מורות לאמנות. כך התחיל גל כזה של סטודנטיות שמגיעות לוועדות קבלה. מתוך 100 שתיים היו עם כישרון אבל קיבלו אותן גם כי האקדמיה רצתה להעשיר את המגוון של התלמידים וגם כדי לקבל תקציבים. עם השנים סטודנטיות יהודיות וסטודנטים גברים הפסיקו לבוא ללמוד אמנות. בחיפה, למשל, הכיתות שלי הן 18 תלמידות ערביות ו־4 יהודיות. כך גם כל האמנות היום, כמו ההוראה: הרבה מאוד נשים, מעט מאוד גברים״.

זה שינה משהו גם בתחום האמנות בארץ?

"תמיד איפה שיש רק גברים או רק נשים זה לא טוב. בעוד עשר שנים, אם המצב יימשך כך, את לא תראי גברים כמעט חוץ מהזקנים. זה לא קורה לא בלונדון, לא בניו יורק ולא בברלין. כמעט כל אמן בניו יורק שמצייר, אחרי עשר שנים הוא חי איכשהו מהציור. פה — אף לא אמן אחד. גם אם הוא מוכר, מס הכנסה יושב לו בדרך. המדינה אומרת, אנחנו רוצים קצינים, אנשי הייטק, לא אמנים״.

עזי, שהתייתם מאביו, חלל צה״ל, כשהיה בן 5, אמנם עסק רבות בדמות הלוחם ביצירתו אך נמנע מלהתייחס באופן ישיר וביקורתי בעבודתו למציאות המורכבת של חייו. להיפך. הוא מאמין בהפרדה בין אמנות לחיים: ״מאטיס אמר: ׳אם מיליונים רוצים להרוג זה את זה, מה אתם רוצים ממני? תנו לי לצייר את הדג זהב שלי׳. הוא לא פיקאסו שעשה את 'הגרניקה', אבל מצד שני גם לא המשפחה של מאטיס נהרגה שם בגרניקה. פיקאסו התייחס למציאות. מאטיס אמר 'המציאות מחורבנת, למה לי?'".

ואתה?

"אני אומר: כל אחד יבחר את דרכו. אני מצייר חגיגה ביער. בעוד 300 שנה ישאלו ׳איך אמן צייר דבר כזה במצב הפוליטי החברתי שהיה כאן אז?׳. אני מראש בוחר לצאת אל הכאוס בתוך היער, לחזור לטבע, כלומר שאני עוזב את כל המבנה החברתי המעוות״.

עזי גם נמנע מלגעת בסוגיות חברתיות ופוליטיות עם תלמידותיו ומאמין בהפרדה בין תפיסותיו כאמן ערבי שחי בארץ לבין תפקידו כמחנך. ״אני לא צריך לכפות את התובנות שלי על המציאות כאמת מוחלטת על אנשים שבאו בתמימות ללמוד״, הוא מסביר. ״אני לא רוצה להגיד להם, כמו שהיה בתקופות קודמות במדרשה, שיש אמת אחת מוחלטת ואני מחזיק בה. עם זאת, לא אסכים לא להראות את דוד ריב, אף שיש סטודנטים שמתנגדים לכך שאראה אמנים פוליטיים או אמנים פלסטינים.

״למשל, השנה היה סיפור שסטודנטיות ערביות במדרשה בחרו כל אחת לדבר על אמן פלסטיני, והן לא כמוני, לא מסננות את מה שהן מביאות וזה הפריע לאנשים. לפעמים זה מתלהט ואז אני צריך לעצור את זה. לסטודנטים גם לא נוח לשמוע שאני מדבר על התנגדות של אמנים במשך ההיסטוריה למשטר או לממשלה או למדיניות ממשלה״.

זו צנזורה.

"לא, אין צנזורה, ישנו הרצון לצנזר. הרבה מאוד אנשים שלומדים היום אמנות בישראל חסרים את האלמנט ההומני״.

עד היום הציג עזי 100 תערוכות יחיד, אך טרם זכה לתערוכה גדולה באחד המוזיאונים הנחשבים, מוזיאון תל אביב או מוזיאון ישראל. ״זה קשור למדיניות הכללית״, הוא אומר. ״מתי ראית בפעם האחרונה תערוכה של אמן ערבי במוזיאונים הגדולים?״.

פאטמה שנאן וסמאח שחאדה, למשל, שהציגו בתל אביב במסגרת זכייתן בפרס שיף.

״בפעם היחידה שהגשתי בקשה לפרס עידוד היצירה, החזרתי את הכסף בגלל שנתניהו בדיוק פתח את המנהרות. אני לא מגיש לפרסים. יותר אין לי מה להגיש. פרס צריך להיות סימן שהחברה מכבדת את האמן. היא זו שצריכה לפנות אל האמן ולומר לו ׳עשית הרבה טוב במקום הזה, מגיע לך פרס׳. בכלל, הוועדות האלה של הפרסים מאוד לא נקיות ולא תמיד הטובים ביותר נבחרים אלא על פי בחירות אישיות. הסצנה האמנותית פה פייק. כשאני הייתי במועצת התרבות, היה לי העונג להיות זה ששינה את הליך הבחירה לביאנלה בוונציה: מבחירה באמן לבחירה בפרויקט, ואז צמח משהו שאני לא צפיתי אותו, אמנים שהשקיעו 10,000 דולר בהגשת הדמיה של ההצעה, וזה מה שהכריע את הבחירה".

"עשיתי טעויות כלכליות בחיי"

בשנים האחרונות עזי חווה ביקוש גדול לעבודות שלו, הרבה מכך הודות לגלריה גורדון, שאיתה החל לעבוד בשלוש השנים האחרונות (לאחר סגירתה של גלריית האם, נלי אמן). ״אנשים רוצים את העבודה שלי בבית שלהם — נפלא״. התערוכה הקודמת בגלריה, ב־2019, נמכרה היטב ובקרוב תיפתח תערוכת יחיד שלו בחלל החדש של הגלריה בירושלים. ״אמון יריב (הבעלים ד.ג) מתעסק עם אמנות באופן מקצועי יותר וגם דורש ממך להיות מקצועי וזה מלמד המון. אני אוהב לעבוד איתו לא רק במובן הכלכלי. כשהוא בוחר עבודות אני רואה את הקו המנחה שלו״.

מהו?

"שילוב בין מי אתה כאמן ומה השוק יכול לקלוט".

למשל מה הוא אוהב?

"קודם כל, את השטיחים שציירתי בשנות ה־90 והיו מאוד מבוקשים, חזרתי אליהם עכשיו. זה לא שעשיתי את זה בכוונה, אבל עצם זה שהוא אהב את זה ולקח את זה, גרם לי לרצות לעשות עוד. הוא יודע שאלה לא שטיחים תמימים, הקהל שלו גם יודע את זה״.

בכמה נמכרו העבודות?

"בין 2,500 ל־6,000 דולר".

ממש נמוך.

"מאוד. אני מודה. עשיתי טעויות גסות בחיי. חילקתי ציורים חינם, שנמכרו אחר כך בכלום, אני מצייר הרבה ואנשים לא אוהבים את זה. אז כן, אני חושב גם שלא מהמרים עליי. לפי המחיר אני לא אמן חשוב".

המחיר מייצג אם אתה אמן חשוב?

"זה עולם קפיטליסטי. לאמנות יש שני פנים: אחד אקדמי, במחקרים, בתולדות, ואת זה אין לנו כמעט בארץ; והשני כלכלי. אותי מלווה משפט של רות שלוס: ׳אחרי כל כך הרבה שנים שדחו אותי כבר לא ידעתי אם זה בגלל שאני קומוניסטית או בגלל שאני אמנית לא טובה׳. אמרו לה, כמו שאומרים לי, ׳אתה אמן טוב, אתה מורה טוב׳. אבל אנחנו לא מאמינים״.

אולי זה הדבר הראשון שצריך להאמין בו.

"אני אאמין ברגע שאראה שעבודה שלי תימכר ב־50 אלף דולר".

באמת?

"באותו רגע ארגיש שאני האדם הכי מאושר בעולם, שהחברה הישראלית אומרת לי, אתה אזרח של המקום הזה, חלק מהמרקם שלו״.