איור של זאב אנגלמאייר במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון | איור: זאב אנגלמאייר
"התקינות הפוליטית גורמת אי־נוחות"
פעם, ממש לא מזמן, מותר היה לצחוק בעיתון על שמנים, זרים, נשים, נכים או קבוצות מיעוט. תערוכה חדשה ופרועה במוזיאון לקריקטורה ולקומיקס בחולון מציגה עכשיו את כל החומרים האסורים האלה, שחלקם פרי התקופה וחלקם כבר נעשו בקטע אירוני ומודע לעצמו. "Metoo זה טוב וגזענות זה רע, אבל הזהירות המופלגת גורמת לכך שאסור לומר כושים, אבל מותר לגרש עובדים זרים", אומרת האוצרת מאיה בקר
איזה רגש משונה זה לצחוק צחוק מתגלגל ממשהו שאסור לצחוק עליו, מבדיחה מעליבה. עונג ואשמה גם יחד. זה בערך מה שקורה בתערוכה החדשה "אזהרת צפייה: קומיקס ישראלי לפני עידן הפוליטיקלי קורקט" שנפתחת השבוע במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון.
בתערוכה, שאותה אוצרת מאיה בקר, מוצגים "חומרים אסורים" במונחי האקלים התרבותי של היום, כלומר כאלה שלא היו עוברים את מבחן התקינות הפוליטית.
כשם שהיום יש אי־נוחות מסוימת לקרוא את "עליקמא הקטן" או לשיר "כושי כלב קט"; כשם ש"חלף עם הרוח" הוסר משירותי הסטרימינג של HBO בשל יחס גזעני לשחורים והוחזר בצירוף "אזהרת צפייה"; כשם שהוצאת הספרים של ד"ר סוס החליטה להפסיק להדפיס כמה מספרי הסדרה בשל הצגה סטריאוטיפית של דמויות לא לבנות — כך קשה להתבונן בקומיקס ישראלי שנוצר פה לאורך השנים על ידי טובי המאיירים, ולצחוק באופן חופשי מיצירות שיש בהן גזענות, סקסיזם, הומופוביה או שמנופוביה.
"אזהרת צפייה" פותחת לדיון נושא טעון: צנזורה ליברלית ברוח ערכים חדשים — וטובים, יש לציין — שנולדו בעקבות מהפכת Metoo ושיח הזכויות המתנהל היום. בתערוכה מוצגות יצירות קומיקס וקריקטורות שהתפרסמו בישראל משנות ה־50 ועד תחילת העשור הקודם, ודרכן אפשר לראות את השינויים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים שהתרחשו כאן. בין המציגים בתערוכה פרידל שטרן, זאב (יעקב פרקש), צילה ודידי מנוסי, דודו גבע, ירמי פינקוס, זאב אנגלמאיר, רותו מודן, נעם נדב, אלישבע נדל ואחרים.
בקר (49), עורכת ותיקה בעיתונות שערכה במשך 15 שנה את מדור הספרות ב"7 לילות" וכעת עורכת במוסף "ספרים" של "הארץ". אבל השכלתה נטועה דווקא בתחום האמנות. היא למדה אדריכלות באוניברסיטת תל אביב, השלימה תואר בתוכנית הרב־תחומית באמנויות, ולמדה לתואר שני במחקר התרבות.
"לעולם הספרים התגלגלתי די במקרה, כי אני יותר מאזורי האמנות, הקומיקס, החיבור של טקסט עם דימוי חזותי", היא אומרת. "אני אמורה להשתייך אוטומטית למעגלים הפרוגרסיביים ולהיות בעד כל מה שקשור לתקינות פוליטית, ובכל זאת אני מרגישה אי־נוחות ממה שקרה עם זה בשנים האחרונות: כמובן, Metoo זה טוב, וגזענות ושמנופוביה זה רע, אבל ברגעים שזה מגיע למישטור מוגזם, שכולם צריכים לחשוב, להתבטא וליצור באותו אופן — זה קצת מבהיל אותי".
לפני שבועות אחדים ביקרה בקר במופע סטנד־אפ של אסי כהן בדמותו של שאולי, כי בתור אסי לא יכול היה לומר את הדברים האלה, והקהל לא הפסיק לצחוק, בין השאר כי שאולי מבוסס כולו על מה שאסור להגיד: "הוא חגג שם על כל מה שלא תקין פוליטית, השתלח בטבעונים, נכים, הומואים, ואנשים צוחקים צחוק משוחרר כי זה מאפשר להם לאוורר קצת את המחנק שבו צריך להיות מנומסים כל הזמן. בעיניי, הכי גרוע זה שמאבדים את ההומור, בעיקר העצמי".
התערוכה מנסה בו־זמנית גם להצחיק וגם לעורר דיון. בקר מרגישה ש”התהליכים שקורים היום נכונים, אבל נשארים על פני השטח, כי הזהירות המופלגת הזאת מביאה לכך שלטקס הדלקת המשואות מזמינים רקדנים בכיסא גלגלים, אבל לא חושבים לרגע על תקציבי הנכים. אסור להגיד ‘כושים’ אבל מותר לגרש עובדים זרים. מספיק להביא מישהו שירקוד בכיסא גלגלים ושילמת את חובך לתקינות הפוליטית. יוצר כמו דודו גבע אולי לא היה יכול לפעול היום, כי הוא צייר את כל מה שאסור: ברווזים חרמנים שצובטים בתחת של בחורות, ובדיחות על ערבים ושחורים”.
העבודות של דודו גבע מקבילות לאוורור מהסוג שאסי כהן מציע: מתוך מודעות ואירוניה הוא אמר את מה שאסור.
“צריך לעשות הבחנה בין שני סוגי עבודות בתערוכה. יש חומרים היסטוריים באמת תמימים שמייצגים תפיסות שלא נכונות היום: קומיקס לילדים ב’הארץ שלנו’, קריקטורות של נשים בשנות ה־50, כשהיה לגיטימי להגיד כושי ולצחוק על אישה שמנה שמנסה לעצור מונית והנהג אומר לה ‘מצטער, יש לי רק מקום אחד פנוי’, כמו בקריקטורה של יהושע אדרי. או קריקטורה של גבר בספרייה, והספרנית עומדת עם מחשוף וחזה עצום, והוא שואל אותה ‘האם אצלך אוכל לקבל חומר על אנטומיה?’. אלה בדיחות פוציות וסקסיסטיות, אבל הן חלק מרוח התקופה.
“לעומת זאת הסוג השני כבר לא תמים. כשאנגלמאייר מצייר בחורות עם ציצי בחוץ או בדיחות על משטרת ההגירה, הוא עושה את זה כדי להתריס. ב־1972 התפרסם ב’הארץ שלנו’ שעשועון בשם ‘חמישה זוגות תימנים’: רואים ציור של תימנים סטריאוטיפיים עם פיאות, מדלגים בצעד תימני, וכתוב ‘התוכלו למצוא, ילדים, את חמשת זוגות הרקדנים?’. אחת המדריכות במוזיאון שאלה אותי למה זה לא בסדר, הרי בסך הכל רואים תימנים בלבוש מסורתי. אבל היום נשמרים גם מלהציג קבוצות מיעוט באופן מובחן. היום הרי לא אומרים אתיופים אלא ישראלים יוצאי אתיופיה, הם לא חיה מוזרה, הם עוד ישראלים. בפועל היחס אליהם לא השתנה”.
עוד יצירות בתערוכה לקוחות מתוך הספר המופלא “זו ארץ זו”: איש שחור גדול מבשל אדם בסיר— כרמז לקניבליזם וכפרודיה על הציור השבועי לילד של ג’קי ב”7 ימים” — והחידה “לאן נעלם הסבא?”; מוצגת גם חבורת “זבנג” ההורמונלית של אורי פינק, והדמות שיצר של הרצל הערס עם שרשרת חי; ו”המורה חווה” של רוגל אלפר וירמי פינקוס, שם למשל המורה חווה הולכת לחוף הנכים, ומנסרת לעצמה יד כדי שייתנו לה להיכנס.
צנזורה ליברלית יותר לגיטימית מצנזורה שמרנית?
“על פניו כן כי היא נעשית בשם ההומניזם, בשם הזהירות בכבודם של בני אדם. אבל גם ממנה צריך להישמר. המטרה של התערוכה היא לגרום לאנשים להסתכל על משהו ולחשוב. זה תרגיל מעניין, להביא חומרים אסורים ולראות מה זה עושה לך, אם זה מצחיק אותך ולמה זה מצחיק אותך: לשים זרקור על מה שנדחק החוצה. זה שיח על מה שאסור לפתח עליו שיח”.
כמו לגעת בצדדים המודחקים בטיפול פסיכואנליטי.
“בדיוק, וזה גם מאפשר לצחוק על דברים. המאיירים לילדים בישראל הצעירה לא היו מעולם בג’ונגלים של קונגו אבל את ההשכלה הם קיבלו מטרזן. כל העשור הראשון מלא בכושים, בג’ונגלים ובקניבלים, סיפורי הרפתקה של ילדים ציונים חמודים שנקלעים לשבטים שחורים או אינדיאנים פראיים עם סירים גדולים שבהם מבשלים אנשים”.
נשמע כמו סובלימציה קלאסית למפגש עם הערבים.
“הגיוני, כי ערבים יש פחות באיורים האלה. עוד דבר שבולט זה השחרת פנים, שהיום היא אחד האיסורים החמורים של הפוליטיקלי קורקט: ‘הוא התמרח בפיח שחור כדי להתחזות לשפחה כושית’, כתוב בקומיקס ‘מסתרי הדרקון האדום’ משנות ה־70. גיורא רוטמן צייר, ומי שכתב את הסיפור בשם בדוי הוא לא אחר מפנחס שדה, שחתום שם כיריב אמציה וכתב ל’הארץ שלנו’ כל מיני עלילות קומיקס כדי להתפרנס: יורם גיבור המוסד נוסע למשימה מיוחדת מעבר לים ושבט של כושים חוטפים את חברתו, שהיא אגב תיכוניסטית! וכדי להושיע אותה הוא מתחפש לשפחה וצובע את עצמו בשחור. ברור שהיום זה לא היה עובר”.