טום הנקס כקולונל פרקר ואוסטין באטלר כאלביס פרסלי | צילום: Courtesy of Warner Bros. Pictures
הסרט "אלביס" מתמקד דווקא בסיפורו האפל של האמרגן שהרים את כוכב הרוק
גיבור "אלביס" הוא השטן שברא אותו, בגילומו עצום המידות של טום הנקס. אלא שדמותו מאפילה על זו של המלך ועוסקת רק בצד האפל של התהילה
עם התפרצות מגפת הקורונה במרץ 2020, הגיעה הידיעה שטום הנקס נדבק בנגיף. זה קרה עוד לפני הסגרים בעת ששהה באוסטרליה לצילומי סרט. הסרט ההוא, שצילומיו הופסקו וחודשו רק בסוף 2020, הוא ״אלביס״, שמגיע היום לבתי הקולנוע.
הצפייה בסרט ״אלביס״ לא רק מזכירה רגע בדברי ימי המאה ה־21, אלא גם מבהירה שאלביס פרסלי הוא לא הגיבור כאן אלא זהו אדם המכונה קולונל טום פרקר, שאותו מגלם הנקס מבעד לאיפור כבד ומבטא כבד אף יותר. זה לא סיפור על עלייתו ונפילתו של כוכב הרוק, אלא סיפורו האפל והטראגי של האמרגן שהרים אותו, ואז הכשיל אותו.
״אלביס״ הוא סרטו החדש של באז לורמן (״מולן רוז׳״, ״רומיאו וג׳ולייט״), במאי שמתמחה בדמויות גרנדיוזיות, קאמפיות, גדולות מהחיים ומלאות מוזיקה ונצנצים. אלביס, שבשנים האחרונות לחייו הופיע בקביעות על במות לאס וגאס, עם לבוש מצועצע ומנצנץ, ועם מופע גרנדיוזי ואקססיבי, הוא לכאורה הנושא המושלם עבור סרט של לורמן, שסרטיו מתפקעים מהעיסוק במוות, מלודרמה ומוזיקה.
הפתיחה של ״אלביס״ מסחררת בעוצמתה וביופייה. יותר מזה: לורמן מתגלה לא רק כבמאי סוחף אלא גם כיוצר אינטליגנטי, שבכמה סצנות בסרט מצליח להמחיש היטב מה היה סוד הכישרון של אלביס פרסלי.
בתחילת הסרט אלביס הצעיר הוא ילד לבן שמסתובב בשכונות השחורות של ממפיס טנסי ומתמוגג מהמוזיקה שהוא שומע סביבו. הוא מציץ למועדון שבו מוזיקאי שחור מנגן שיר בלוז מלא נשמה וייסורי אהבה, וזוגות רוקדים בחושניות בהשראת שירי העגבים. ממול מועדון שבו זמרי גוספל ששרים בהתלהבות, ומעוררים את הקהל לאקסטזה דתית.
פרסלי הצעיר מושפע משתי החוויות המוזיקליות - המינית והדתית - במידה שווה, ולורמן יוצר מיקס מוזיקלי בין שני הסגנונות וממחיש איך נולדה המוזיקה שפרסלי הקליט, ובה הוא מנכס את המוזיקה השחורה ומחדיר את הרוק’נ’רול אל תוך המיינסטרים, ב־1955, בעיצומו של אחד העשורים הכי פוריטניים בתולדות התרבות האמריקאית.
בהמשך לורמן ממחיש, עם לא מעט חוצפה והפרזה, איך תנועותיו של אלביס, והקצב המהיר של שיריו, עוררו בקהל הנשי - צעירות ומבוגרות - חוויית אקסטזה מינית. מי שנחשף לאופן שבו אלביס משפיע על הקהל כמו מכת חשמל, הוא קולונל טום פרקר, מפיק מופעי יריד וקרקס, שבהדרגה זונח הכל ומחתים כסוכן את פרסלי.
קולונל טום פרקר הוא דמות אניגמטית, איש שכולו העמדת פנים ושאלות לא פתורות. הוא השטן שקנה את נשמתו של פרסלי: איש עסקים נכלולי וממולח מול פרסלי שמוצג בסרט כחלש, תמים, תלותי ולא החלטי. כשם שב"גטסבי הגדול", סרטו הקודם של לורמן, הוא עסק באופן שבו הרצון לזכות בעושר והשפעה מביא לניצול ולאסון, כך כאן הוא עוסק באיש עסקים שיעשה הכל למקסם את רווחיו - יותר מאשר ביוצר וביצירה.
הקולונל מקבל בסרט קרדיט כמי שהמציא את עולם השעשועים והבידור הציני כפי שאנחנו מכירים אותו כיום: עם מסחור, מיתוג, שימוש בתקשורת המונים - והקביעה שבביזנס הזה הכסף מעל הכל. אוסטין באטלר, הצעיר האלמוני, מגלם את אלביס באינטנסיביות מרשימה ובווירטואוזיות ווקלית, כמי שלמד לחקות את קולו המשתנה של הזמר.
אלא שהדמות של פרסלי הולכת ומאבדת את נוכחותה ועומדת בצל התפקיד עצום המידות של הנקס, שלא מצליח לגרום לנו להבין האם הוא מלאך או שטן, שעלינו לחבב או לשנוא, והוא קצת חונק את הסרט.
החצי הראשון של “אלביס” - החצי הטוב - מוכיח שפרקר, עד כמה שאינו מעורר אמון, הבין את הקהל האמריקאי, זיהה נכון את הכישרון של פרסלי ואת המהפכה שהוא מביא איתו וידע איך להפוך אותו בזמן קצר לאמן הכי מפורסם ומשפיע בעולם. אבל עד מהרה הקידום נהפך לניצול ושעבוד.
אלביס האיש ו״אלביס״ הסרט הולכים ודועכים לתוך סיפור אפל ונורא, שבו המוזיקה לא מעוררת אלא הורסת. והסרט בחציו השני שוקע איתו, באופן שמעורר תהייה האם הבחירה להעמיד במרכז הסיפור דווקא את הקולונל היתה נכונה. עם הקולונל כמרכז הסיפור, ״אלביס״ הוא בעצם מעין אגדת מפיסטו או דוקטור פאוסטוס, שמאפילה על סיפורו של אלביס עצמו, ומציג רק את הצד האפל של התהילה והפרסום. אולי, כדי להפוך את ״אלביס״ לסרט שמסתיים בשיא, היה צריך לספר את הסיפור הזה מהסוף להתחלה, כך יש כאן חצי יצירת מופת, לפני שהכל הולך לעזאזל.