מסך פנימי 31 אינץ' ב.מ.וו 7 | צילום: BMW
גלגל חמישי
מלחינים, מסכים ודולבי: הרכב החשמלי הצית מלחמה על תא הנוסעים
מאז נכנסה טסלה לשוק, יצרנים רבים מכניסים למכוניות אלמנטים טכנולוגיים - ונלחמים ביניהם באמצעות אביזרים שיגרמו למי שמבין בהם להשוויץ
לפני כמה חודשים חשפה ב.מ.וו באירוע חגיגי את סדרה 7 החדשה. למי שאינו מכיר, מדובר בספינת הדגל המשודרגת של היצרנית שכל דגם בה שואף לחולל מהפיכה בקטגוריה שלו: בין אם ברכבי הכביש שטח, במכוניות הספורט, במכוניות החשמליות ועוד. ולפחות על הנייר, סדרה 7 היא מהמכוניות המרשימות ביותר שיש כיום וכוללת: מנועי בנזין, מנועים היברידיים, גרסה חשמלית מחייבת וכיוצא בזאת. אבל חלק ניכר מתשומת הלב שיצרה הסדרה החדשה אינו קשור כלל למנוע, אלא דווקא למקום שמקבל הכי פחות תשומת לב בדרך כלל: הספסל האחורי. ואם נדייק, מה שנמצא מעליו: ה-Theatre Screen, מסך הקולנוע של ב.מ.וו.
מדובר במסך 31 אינץ' שתלוי מהתקרה ומשמש את הנוסעים במושב האחורי כדי לעשות פחות או יותר כל דבר שיחפצו בו: מהקרנת סרטים, לשליטה במגוון אפשרויות ואיכות צפייה 4K. ואם זה לא מספיק, לנוסעים שספונים באחורי המכונית יש גם מסכים קטנים ליד כפות ידיהם, כדי שיוכלו לראות על מה הם לוחצים.
המסך של ב.מ.וו, ענק ככל שיהיה, אינו המסך הגדול ביותר בתעשייה: התואר הזה שייך לעת עתה למתחרה מגרמניה מרצדס שמתגאה במסך בקוטר 56 אינץ' שמרוח לרוחב תא הנוסעים של מרצדס EQS. גם כאן המסך מסוגל לעשות פחות או יותר כל דבר שבעלי הרכב יחפוץ בו, החל בהפעלת בקרת האקלים וכלה בהקרנה של אינספור פריטי מידע.
המסכים שב.מ.וו ומרצדס התקינו במכוניות רחוקים שנות אור מהפילוסופיה שלהן עד ממש לפני כמה שנים לפיה מי שקונה את המכוניות יודע לנהוג ואינו מתעסק בשטויות. אבל בשנים האחרונות חל שינוי פשוט: טסלה נכנסה לתמונה, והיא מציעה ללקוחות מסך. יצרני הרכב הגרמנים מבינים שהעולם כבר לא שייך למי שרוצה לשייף צמיגים בסיבוב, אלא למי שרוצה לשחק במשחקי וידאו ולהפעיל אפליקציות.
מטבע הדברים, היצרניות חיפשו את היתרון היחסי שלהן ורצו גם לייצר מסכים, אבל לא כאלה "שטותיים". הן רצו שהמסכים יהיו יותר שימושיים, ממוקדים ורציניים. הבעיה היא שמי שקונה טסלה לא בהכרח מחפש את הרצינות והשימושיות. הדור החדש של רוכשי מכוניות כבר לא מסתכל על חוויית הנהיגה אלא גם על החוויה הטכנולוגית, לא רק על היגוי אלא גם על יכולת ההשתלבות בממשק. ובעולם החדש הזה, מכונית שמייצרת צלילי נפיחות אינה נופלת מזו שמייצרת מסלול לבית הקפה הקרוב ומזמינה קפה עבור הלקוח.
עד כה הטכנולוגיות בענף הרכב העולמי התחילו למעלה וחלחלו מטה. כלומר, היצרנים התקינו טכנולוגיות במכוניות שיש הצדקה כלכלית בהתקנת האביזרים בהן, ואחרי כמה שנים עם כיסוי עלויות המחקר והפיתוח, הטכנולוגיות חלחלו גם לדגמים עממיים. בשנות ה-80 מערכות ABS היו נחלתם של מי שרכשו מכוניות יוקרה, כריות אוויר יועדו למי שיכל לשלם ואפילו הזרקות דלק נחשבו גאוות יצרני רכבי היוקרה.
היום הסדר שונה. טכנולוגיות עילית כבר לא יכולות להיות נחלתם של מי שיכולים לרכוש את הדגמים היקרים ביותר בגלל שבעולם שמחפש טכנולוגיה כחלק מחוויית נהיגה כוללת ושניתן להציע בו מערכות שליטה מורכבות גם למי שרוכש טסלה 3 עממית, אי אפשר להגביל את הלקוחות רק לדגמי היוקרה ולהבטיח להם שהטכנולוגיה בדרך. כיוצא מכך, בשנתיים האחרונות החלו יצרני הרכב להילחם זה בזה באמצעות שימוש ב"מותגים". כלומר, אביזרים שישמחו מאוד את מי שמבין טכנולוגיה ויכול להשוויץ בהם, אבל בכלל לא ידברו למי שלא מבין טכנולוגיה. מדובר בטכניקה שניתן להגדיר אולי כ"העצמת USP"- הדגשה של מאפייני יוקרה במישור הטכנולוגי. או בשפה יותר פשוטה: לכולם יש מסך אדיר, אבל לנו יש מסך אדיר ומערכות שמיועדות למי שמבין באמת.
מדובר בתופעה שמומחשת היטב למשל על ידי יצרנית הרכב הסינית NIO שהודיעה לאחרונה כי תחבור לדיראק השוודית. למי שאינו אודיופיל שמורגל ברכישת ציוד היי אנד, השם דיראק לא אומר דבר. למי שמסוגל להוציא אלפי דולרים על רמקול, השם אומר לא מעט. דיראק המציאה אלגוריתם שמשתלב במערכות דולבי אטמוס כדי לייצר את מה שהחברה מגדירה כצליל המושלם – ולעשות זאת באמצעות 23 הרמקולים של ניאו ES 7 החשמלית. כמובן, NIO מדגישה כמה רכב חשמלי דורש אקוסטיקה שונה, מנעד הצלילים שונה, צריך לייצר צלילים מיוחדים שיפעלו בתדרים של הצמיגים שקל יותר לשמוע וכיוצא בזאת – אבל המסר מאוד פשוט: "בעולם בו המכונית אינה חשובה, לנו יש את הממשק שמיועד למי שבאמת מבינים עניין". עבור יצרני הרכב האירופים מדובר באיום: בעולם שבו הערכים הישנים של היגוי ישיר, בלימה חדה ומותג חזק כבר לא משחקים תפקיד, יצרן רכב שיש לו מכונית שמיועדת לאודיופילים בהחלט מהווה איום.
העובדה ש-NIO מתחברת למאגרי הידע האודיופילי של שוודיה אינה מפתיעה: יצרני אודיו כדוגמת פוקאל, באוארס אנד וילקינס, הארמן, מארק לוינסון ועוד רבים וטובים מתקינים את מיטב תוצרתם במכוניות יוקרה זה שנים, אבל כעת יצרני הרכב עברו לשלב הבא: לא שליטה בתוכן המושמע אלא שליטה ביצרן התוכן.
לא מדובר בטעות: יצרני הרכב הגדולים שמוצאים עצמם מתמודדים מול עולם חדש של אופציות צריכים גם למצוא דרכים לעשות "אאוטסורסינג" לצליל שהמכוניות מייצרות, וזאת כדי הצרכנים ישתכנעו, כרגיל, שמה שהם עושים הכי טוב. גם כאן יש מירוץ ולפעמים הוא מגיע למקומות משעשעים. לדוגמה: השנה הכריזה ב.מ.וו שהיא בוחרת במלחין הגרמני יהודי האנס זימר לחבר את "פס הקול" של דגמיה, כלומר את הצלילים שהמכוניות החשמליות של היצרנית משמיעות להולכי רגל, בעת הפעלתן ובעת הפעלת פונקציות שונות. "האנס זימר" מוכר לכל מי שצפה במלך האריות כיוון שהוא זכה באוסקר לפס הקול הטוב ביותר על הסרט.
הבחירה במלחיני סרטים אינה נחלת ב.מ.וו בלבד: רנו הודיעה לאחרונה כי בחרה בז'אן מישל ז'אר, "סנדק המוזיקה האלקטרונית" הצרפתי שאחראי על פסי קול של מספר סרטים צרפתים כמו גם "משהו פראי". בעבר יצרני רכב לא היו חולמים "להזמין" לתא הנוסעים של מכוניותיהם מלחיני סרטים, ענקיות אודיו ושאר "תופעות" שמבחינתם לא ממש נגעו לייצור מכוניות. כיום המצב שונה לחלוטין ובעתיד כנראה שדווקא מה שלא היה חשוב ליצרנים יתפוס מקום משמעותי.
השאלה מתי כל הטוב הזה יחלחל לדגמים העממיים מעניינת וכנראה שבשלב הראשון, כפי שהדגימה ב.מ.וו, זליגת הטכנולוגיה לא תהיה בהכרח אל הדגמים החשמליים אלא לדגמים בעלי מנועי בעירה פנימית. אבל סביר להניח שמכיוון שמנעד הצרכנים של מי שקונה מכונית חשמלית שונה בעיני יצרני הרכב- ואלה משנים גישתם ורואים במי שמחפש דווקא את הטכנולוגיה קהל יעד – סביר להניח שהמהפכה של "הורדת הטכנולוגיה" תתרחש קודם כל ברכב החשמלי.