הסרט החדש של ת'ור מתגלה כפספוס ענק

טאיקה וואיטיטי הוא המרענן הרשמי של דיסני. ב־2017 הוא קיבל לידיו את המושכות לביים את "ת'ור: ראגנארוק", והביא לו מלא צבעוניות, מוזיקליות, מודעות העצמית והומור שבו לא רק עשו מייקאובר טוטאלי לדמות של ת'ור (כריס המסוורת), אלא גם הזריקו אדרנלין לכל סרטי מארוול. סדרת סרטי ת'ור התחילה ב־2011 בידיו הכבדות של קנת בראנה, שלקח ברצינות את הרקע המיתולוגי של האל הנורדי והפך אותו לדמות שייקספירית. 11 שנה אחר כך, "ת'ור: אהבה ורעם", הסרט הרביעי בסדרת סרטי הסולו של ת'ור, הוא כבר אופרת רוק כבד לשירי גאנז אנד רוזס - יותר "עולמו של וויין" ופחות "ריצ'רד השלישי". הוא גם הסרט וגם הפרודיה עליו.

דיסני כה מוקסמת מוואיטיטי - שזכה באוסקר מוצדק על התסריט של "ג'וג'ו ראביט" - שהיא מניחה בתיבת הדואר שלו את כל המותגים שלה: הוא כבר ביים פרק מוצלח ב"המנדלוריאן", דובב את אחת הדמויות ב"שנות אור" של פיקסאר וקיבל הזמנת עבודה לכתוב ולביים סרט מקורי ביקום של "מלחמת הכוכבים" שלא קשור לשושלת סקייווקר.

"ת'ור: אהבה ורעם" מספק הסבר לזה: וואיטיטי הוא המורד הצייתן. מצד אחד יש בסרט המון מהרעיונות הפרועים והאידיוסינקרטיים של וואיטיטי הקומיקאי - האיש ששותף לסדרות הקומיות "טיסת הקונקורד" ו"מה אנחנו עושים בצללים" - שחותרים תחת המיתולוגיה של הדמות והיקום הקולנועי של מארוול. מצד שני הוא גם יודע לשתף פעולה עם האולפן ודרישותיו לציית למתווה הכללי שמחבר את כל סרטיו השונים ליקום קולנועי אחד. אבל התוצאה הפעם היא פרנקנשטיין של סרט - גפיים של קומדיה פרועה, לרגעים ברמת מל ברוקס, שתפורים לגוף של טרגדיה פגאנית, על עולם של מוות, כאוס והרס, ללא השגחה, היגיון וסדר.

"ת'ור: אהבה ורעם" נפתח אחרי אירועי "ת'ור: רגנארוק", אחרי השמדת אסגארד, כוכב הבית של ת'ור, וההגירה של תושביו לכפר על כדור הארץ, שהופך מיד לאטרקציה תיירותית. ת'ור, שהזניח את עצמו והעביר את השלטון על אסגארד לידי ואלקירי (טסה תומפסון), כעת מצטרף לחבורת שומרי הגלקסיה בהגנה על עמים חייזריים מפני פולשים.

ב"ג'וג'ו ראביט" וואיטיטי הצליח לעשות את המעשה המסוכן והבלתי אפשרי ויצר קומדיה סביב סיפור הקשור בשואה ובנאציזם בטון אמפתי ולא ציני. בדומה לכך, גם "אהבה ורעם" מציג את ת'ור כמי שחייו ספוגים אובדן - הוריו מתו בסרט הקודם, אחיו מת בכמה וכמה סרטי מארוול, ובסרט הזה אהבת חייו ג'יין פוסטר (נטלי פורטמן) נלחמת בסרטן שלב 4. וכמו ב"ג'וג'ו ראביט", כל רגעי ההרפתקאות הקלילים והקומיים מוצגים כמעין נרטיב חלופי, רגעים של דמיון או משאלה, שבהם ת'ור מנסה להביס ולהדחיק את רצף האסונות שחייו משובצים בהם.

באחת הסצנות היפות בפתיחת הסרט מראה וואיטיטי איך עלילת הסרט הקודם הופכת להצגת חובבנים לתיירים באסגארד החדשה. זה מצחיק מאוד, וגם חכם מאוד: האופן שבו סיפור הופך למיתוס, המיתוס הופך לפולקלור והפולקלור - לקיטש.

אלא שנדמה לפרקים שוואיטיטי קצת מאוהב בנוסחה שהוא יצר ובהומור הנונשלנטי, וזה פוגע בסרט, שסובל מיותר מדי רגעים של הומור צפוי ופשוט מדי, וקו העלילה שלם - על גור, טובח האלים (כריסטיאן בייל) שת'ור ושותפותיו צריכים לחסל - שנראה לחלוטין לא קשור לסרט הזה. בייל כתוב ומבוים כאילו הוא דמות מסרט אחר לחלוטין, על זעם ונקמה. העלילה שלו אמנם משפיעה על גיבורי הסרט, אבל לא משקפת אותה ולא גורמת לגיבורים לערער על מצבם או להרהר בו. וכך, הקרקס והקרניבל של וואיטיטי - שמתחיל מבריק, מהנה ואנושי, ואפילו מסתיים כך - מגדל באמצע כרס גדולה ומיותרת, שהופכת את הסרט האקלקטי והלא אחיד הזה ל"ת'ור: אכזבה ורעש".