במלוא העוז: הסדרה "העיר הטובה" מלאה הפתעות וכנות

"העיר הטובה", סדרה חדשה של אלירן אליה ("מוטלים בספק") שעלתה ב־HOT בשבוע שעבר, היא על תושב ששמו אדם (עוז זהבי), שנמצא בסכסוך קיומי מתמיד: מול העירייה, מול ראש העיר, מול גופי הרווחה, מול אמו, מול מנהלת בית הספר שבו הוא מלמד, מול תלמידיו, מול שותף השוכר חדר בדירתו, ובעיקר מול עצמו. הוא חי בעיר מאוד קשה, שאת שמה איננו יודעים, אבל היא מזכירה במעמדה הסוציו־אקונומי את אור יהודה, העיר שבה גדל אליה, ושם הגיע למעמד סגן ראש העירייה.

זו עיר שנדמה כי לאיש לא ממש אכפת ממנה, מעתידה ומעתיד ילדיה. אבל לו אכפת, לגיבור הסדרה, המבוססת בחלקים רבים על חייו של היוצר שלה, שעבד וקידם ילדים בסיכון, והשתלב במערך הפוליטי כדי להביא לשינוי. אכפת לו מאוד, והוא מתוסכל, מהכל.

הסדרה נפתחת בטיפול המרה שהוא עובר: עינוי גופני הכולל שכיבה בעירום במיטת קוביות קרח, שהוא מתבקש להתהפך בה שוב ושוב. טיפול אחר שמוצע לו הוא צום שנמשך ימים. הטיפולים, לפי הסדרה, הם בסגנון "הטיפול הצליח, החולה מת", כי אם לא יצליחו להמירו, אז אולי יעלימו אותו.

במצב מסויט זה הוא פוגש את תלמידיו, נוער בסיכון, שהם עצמם מתמודדים עם קשיים רבים, כלכליים, של דימוי עצמי נמוך, של מוטיבציה נמוכה ושל חוסר תקווה. הוא רוצה לשנות את עתידם, לעזור להם, אבל השינוי כל פעם נשמט מידיו ומקבל תפנית לא צפויה.

יש משהו מחוכם במהלך עלילתי כזה ובאמירה הזאת. הם גם הופכים את הסדרה למפתיעה, וגם מבטאים את הטיעון שליחיד קשה לשנות מציאות שלא בשליטתו. כך קורה עם תלמידו האהוב תומר (תומר קרקעי), שעושה בפרק הראשון מעשה שברור שיוביל למפלתו, אבל באופן מוזר — כמעט מיסטי — הופך אותו לגיבור, לפחות בעיני עצמו.

זאת אחת הסיבות ש"העיר הטובה" היא סדרה יוצאת דופן. סיבה אחרת היא שהסדרה עשויה בכנות ומשוחקת לרוב באופן שנראה אמין ביותר. תורמת לכך העובדה שבין שחקנים מהשורה הראשונה כמו תיקי דיין נמצאים גם "נון־אקטורס", אנשים שמגלמים את עצמם.

הבעיה המסוימת עם "העיר הטובה" היא שאת התפקיד הראשי של המורה מגלם עוז זהבי. זאת בעיה לא משום שהוא שחקן לא טוב כי הוא טוב, אלא להפך — כי הוא כוכב. כשהוא מתפשט ונראה בעירום מלא, קשה להתעלם מהעובדה שעוז זהבי מתפשט, זאת הסחת הדעת. קשה במקרה שלו לעשות את ההפרדה המחויבת בין דמות לשחקן (כך קורה גם בסרט ב"Good Luck Leo Grande", עם אמה תומפסון, אלא שהעירום שלה — של אישה בשנות ה־60 לחייה — אינו כמו זה של גבר בסוף שנות ה־30 שלו).

דבר נוסף זה שהזעם האצור שלו והסיטואציות הקשות יוצרים עומס רגשי המתורגם לצעקות. יש בסדרה הרבה מדי פנים מיוזעות הצועקות זו על זו.

הדבר האחרון הוא שהסדרה באה על רקע של סדרות אחרות העוסקות בנושא דומה — של ילדים בסיכון בשכונות מצוקה. זה כמובן לא אשמתו של אליה. כל אחד יוצר את היצירה שלו, האישית והייחודית, ואז באים עיתונאים ומבקרים ואומרים שזה חלק מטרנד, משווים את היצירה שלך לסדרות דומות. זה מעצבן, ולפעמים מפספס את העניין.

אבל לא רק עיתונאים עושים את זה, אלא גם גופי שידור; הם רואים ש"עלומים" ו"בני אור" הצליחו להם או למתחרים (וגם "אחד על אחד" של מתן יאיר עם תומר קאפון כמורה פרטי, סדרה ממש יפה וטובה, וכדאי למי שלא ראה להקדיש לה צפייה), והם רוצים גם.

הטענה בדבר הטרנדיות של תוכני הסדרה היא לא נגד היוצר, שכאילו קופץ על איזושהי רכבת — במיוחד שאלירן אליה (שכבר הוכיח את עצמו בסרט "מוטלים בספק") מביא כאן את סיפורו האישי, האותנטי החשוף במלוא עוזו — אלא על כך שגופי שידור לפעמים זקוקים לראות הצלחה של משהו אחר, לפני שהם מוכנים להסתכן עם דבר דומה, ואז יש הרבה מאותו דבר דומה. בכל אופן, מזל שעשו את זה במקרה של "העיר הטובה", כי העיר לא משהו, אבל הסדרה אכן כזאת.