מתוך המיצב של קולקטיב Atis Rezistans בכנסיית קוניסגונדיס. פלא שהתערוכה הזאת לא חוללה מהומה | צילום: AFP
רדיקלים חופשיים בדוקומנטה של קאסל
כרזה אנטישמית, אלימות פיזית ומפגני גזענות הם חלק מהשערוריות שליוו השנה את הדוקומנטה של קאסל, מאירועי האמנות החשובים בעולם. לאחר פרישת אמנים והתפטרות המנהלת נותר כאוס שהוליד תצוגות קיצוניות אך מרתקות, שאין להיתקל בהן בסיטואציה אחרת
שערורייה רודפת שערורייה בדוקומנטה בקאסל — תערוכת האמנות הבינלאומית שנוסדה ב־1955 בגרמניה ומאז מתקיימת אחת לחמש שנים, ונחשבת לאירוע האמנות החשוב בעולם: כמה חודשים לפני פתיחתה השנה כבר נשמעו טענות כי אוצרי הדוקומנטה, קולקטיב האמנים Ruangrupa מאינדונזיה, וחלק מהמציגים בה הם תומכי BDS, תנועת החרם הכלכלי, האקדמי והתרבותי על ישראל, המשווה את ישראל למשטר אפרטהייד, נושאת סממנים אנטישמיים — והוצאה אל מחוץ לחוק בגרמניה. זו גם הסיבה, כך נטען, שלתערוכה לא הוזמנו אמנים ישראלים.
ביום הפתיחה 18 ביוני התגלו בעבודה ״הצדק של העם״, של הקולקטיב האינדונזי ״Taring Padi” — כרזה ענקית שהוצבה ברחבה המרכזית של התערוכה — שני דימויים אנטישמיים: יהודי חרדי בעל שיניים מחודדות של ערפד ולשון של נחש שעל המגבעת שלו חרוט סמל ה־SS; וחייל בעל פני חזיר שעל הקסדה שלו רשומה המילה Mosad ועל צווארו ציור של מגן דוד. העבודה נוצרה ב־2002 והיא מבטאת את המסר הקבוע של הקולקטיב: מחאת העם הפשוט נגד החזירות הקפיטליסטית של השליטים והמעצמות.
הקבוצה התנצלה והמיצב הורד. היתה תחושה שיש צורך לדבר על מה שרוחש מתחת לפני השטח, אך אף אחד לא מעוניין לעשות זאת. לפני כשבוע הסירה את עבודתה מהתערוכה אמנית הווידיאו והמיצב החשובה היטו סטיילר הגרמנייה, בטענה כי האירוע לא טופל כראוי, ומהאירוע פרש גם מרון מנדל, ראש מכון אנה פרנק לחינוך ששימש כיועץ בקאסל. בשבת האחרונה התפטרה סבינה שורמן, מנהלת מוסד הדוקומנטה, בעקבות לחצים רבים.
האירוע הזה היה שיא ברצף של אירועים שאפשר להגדיר אותם כבעלי גוון אנטישמי, גזעני והומופובי שהופנו כלפי המשתתפים עצמם ופחות תפסו כותרות: אמנים אלו, רובם לא לבנים, הגיעו לקאסל, עיר ענייה עם לא מעט מהגרים, כבר באפריל. הם עבדו ולנו בה וספגו לא מעט מהגזענות הקיימת בכל מקום כלפי ה"אחר". זה בא לידי ביטוי בדברי נאצה, קללות ואפילו איומים במוות שהופנו כלפיהם.
למשל, הקולקטיב Party Office, ש־28 חבריו הם קבוצה של טרנס־פמיניסטיים, שמציגים בעבודתם מיניות רדיקלית, היה מטרה להטרדה ושנאת זרים. מקום המגורים הזמני ומקום התצוגה של הצוות, שאותו הם חלקו עם קולקטיב האמנות הפלסטיני The Question of Funding, הושחת עם המילה "Peralta", שמה של מנהיגת הימין הקיצוני והניאו־נאצי הספרדית איזבל פרלטהֿ; והמספר "187", סמל גרפיטי המתייחס לרצח. בסופו של דבר חברי הקבוצה עזבו את הדוקומנטה וביטלו את כל האירועים שהתכוונו לעשות לאחר שהוכו על ידי אזרחי העיר ונעצרו על ידי המשטרה, שהוזמנה להגן עליהם וחשבה שהם המכים. חברי הקבוצה האשימו לא רק את המשטרה אלא גם את מארגני הדוקומנטה, שלא עשו דבר כדי להגן עליהם ולא פרסמו הצהרה בגנות אותם אירועים.
כל זה מוביל למה שבאמת הפך את הדוקומנטה הנוכחית למטלטלת, רדיקלית, אחרת מכל מה שהיה עד עתה: ועדת החיפוש שמינתה שורמן הזמינה את קולקטיב האמנים Ruangrupa מאינדונזיה לאצור את התערוכה, והקבוצה בחרה את המושג Lumbung (כינוי אינדונזי לאסם אורז קהילתי) ככותרת־על והזמינה 67 חברי קולקטיבים ואמנים בודדים בעיקר ממדינות אסיה, דרום אמריקה וכן אמנים פלסטינים, והם בתורם הזמינו קולקטיבים נוספים. כך נוצר מצב, שאף אחד, כולל האוצרים, לא צפה מראש בעבודות של 1,500 אמנים ואמניות שמרביתם כלל לא מוכרים לאוצרים.
הדבר מסביר את טענתם שכלל לא ראו את הדימויים האנטישמיים לפני הפתיחה. ״תערוכה שיצאה מכלל שליטה, תרנגולת בלי ראש״, הגדירה זאת אחת המדריכות המתוסכלות ממחלקת החינוך של הדוקומנטה.
אז איך נראית דוקומנטה ללא ראש? ללא מרכז? בדיוק כך: כאוטית אך גם מרתקת, בלתי נשלטת, מעצבנת, מגוונת ושוויונית — מצד אחד יש בה פירוק מוחלט של ההיררכיה והפוליטיקה השולטות ומצד שני מימוש מוחלט של קולקטיב אמיתי, עם חלוקה צודקת של משאבים (כל האמנים קיבלו סכומי כסף שווים) וחופש יצירה, שהתבטא גם בתצוגות: עבודות שהתחלפו ונוצרו תוך כדי, רמות שונות של תוצרים, ואמנים שמעולם לא הציגו בדוקומנטה וגם לא ממש ידעו באיזה מאורע חשוב הם נוטלים חלק.
״זה בדיוק מה שקורה כאשר הסמכות על צורת התערוכה ותכניה מועברת בקבלנות משנה ברמות רבות הרחק מהאוצרים הראשיים לקבוצות ויחידים אחרים בשם קולקטיביות וגיוון״, סיכם האמן והאוצר מברלין מוחמד סלמי, ובכך ביטא את דעתם של רבים.
היו גם שחשבו אחרת: ״זו דוקומנטה שזולגת מעבר לכל גבולות מוסדיים או לאומיים, ומכירה בכך שההפרדה בין חפצי אמנות, המוצגים בקובייה לבנה, לחיים האמיתיים היא רעיון מערבי עכשווי״, כתבה מבקרת האמנות ועורכת ב־Art in America אמילי ווטלינגטון. "התערוכה לא נועדה רק לבעלי הדרכונים והפריבילגיים שמגיעים לגרמניה. אולי זו הדרך היחידה לזכות בתערוכה גלובלית באמת״. אפשר גם לראות בכאוס חלק מאג׳נדה, תוצאה של תהליך שמבוסס על אמון באמנים, נסיגה מהאגו של האוצרים וחופש מוחלט, שבהכרח יוצר בעיות אבל גם תצוגה אחרת לגמרי מכל מה שהכרתי עד עתה.
יכול להיות שאחת הסיבות לתחושה הזאת שלי היתה הכובע הנוסף מלבד העיתונאי שחבשתי ביציאה למסע זה, חברה במשלחת של מורים ומורות לאמנות מטעם אגף החינוך העל־יסודי בעיריית תל אביב (בשיתוף "זומו"), שנסעה לדוקומנטה לקראת פרויקט אמנות עתידי בתל אביב. מעמדה זו חווינו את הכאוס עוד לפני היציאה לדוקומנטה, כשלא הצלחנו ליצור קשר עם אף אחד ואימיילים ששלחנו לא זכו למענה. המחשבה המיידית היתה שזה חלק מגישה אנטי־ישראלית, אך זו השתנתה מיד לאור קבלת הפנים החמה שזכינו לה מצוות ההדרכה ומהקולקטיבים שאיתם נפגשנו. מאוחר יותר הבנו שגם צוות החינוך והאמנים חוו את אותה התחושה שאין אף אחראי שאליו אפשר לפנות, ובעצם הם עצמם נמצאים בחזית, לטוב ולרע.
אפשר לומר שהחינוך לאמנות, המפגש, ההנכחה של "האחרוּת", עבודה עם קהילות ועבודת צוות היו לב הדוקומנטה. אלו לא עבודות שמטיפות מוסר או דידקטיות אלא כאלו שמציגות ומטפחות את העולמות הקטנים יותר של הקהילות שמקיפות אותם. מצד אחד, ראינו הרבה תהליכים חינוכיים וקהילתיים מרתקים מלווים בהרבה מאוד מלל ואינפוגרפיקה. מצד שני, חלק מהם היו "מאכזבים" מכיוון שהם לא נראו כתוצר אמנותי מוגמר. הם התפרסו על פני חללי ענק, מציגים תרשימים, מפות, תהליכי השראה, עבודות וידיאו, והרבה מאוד טקסט. למשל, ה"גוד סקול" רשת של קולקטיבים, שמתייחסים לאמנות כאמצעי למפגש בין אנשים ולא בין צופים ליצירות.
מכיוון שמרבית המציגים חיים במקום וישנים בו, חלקם בתוך המוזיאון עצמו, הם זמינים לשיחה כל הזמן, וזה עוד דבר שמייחד את הדוקומנטה הנוכחית: הנגישות של האמנים, ההזמנה לדיאלוג, ההפך הגמור מכל מה שראיתי עד היום בתערוכות ענק שכאלה.
בנוסף, הדוקומנטה כוללת שורה של פרויקטים אמנותיים נהדרים ומגוונים, שתקצר היריעה מלהכיל, חלקם במבנים המרכזיים של הדוקומנטה ומרביתם בחללים אלטרנטיביים ובמרחבים ציבוריים בעיר. למשל ב־Hallenbad Ost, מבנה ששימש כבריכה ציבורית ונסגר ב־2009, הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית חובקת כל ומדהימה של קולקטיב Taring Padi. כן, אותו קולקטיב שעורר את סערת האנטישמיות. כאן אפשר היה להבין את הדימויים המאתגרים בקונטקסט של יצירה בת 22 שנה, ששוחטת כל פרה קדושה וכל מנהיג קדוש, ושמה ללעג את כל המבנים הפוליטיים, דמוקרטיים או פשיסטיים. הדימוי המרכזי אצלם הוא חזיר, שאין כמעט מנהיג שלא זוכה לו, והטכניקה היא הדפסים, חיתוכי עץ, כרזות ובובות קרטון בגודל טבעי המייצרות מראית עין של שובבות ומשחקיות.
זירה נוספת שלא כדאי להחמיץ, ואף היא בועטת בסמלים קדושים, הפעם בנצרות, נמצאת בכנסייה הקתולית St. Kunigundis. שם קבוצה גדולה של אמנים בהנהגת הקולקטיב Atis Rezistans (אמני ההתנגדות) מהאיטי מציגה עבודות במדיות שונות שלועגות לכל המיתוסים, הקדושים, וסממני הנצרות במעין בכחנליה גדולה הכוללת פסלי וודו שנעשו בחלקם מעצמות אדם, דיוקנאות שעוסקים בעירוב הגזעי בהאיטי הקולוניאליסטית, ופסלים מהבהבים מכוסים בכדורים רפואיים הניצבים במזבח. כפי שאמרה אחת הצופות: לא ברור איך תצוגה רדיקלית שכזו בכנסייה עברה כל כך בשקט.
לבסוף, העבודה שמגלמת לטעמי באופן המובהק ביותר את מה שהדוקומנטה עוסקת בו — תהליכים חינוכיים, משחקיים, קהילתיים ואמנותיים — מוצגת במוזיאון האחים גרים. אגוס נור אמל מאינדונזיה, המגדיר את עצמו כמספר סיפורים ועובד עם קהילות, יצר סביבה צבעונית ורוחשת המורכבת ממשחקי ילדים פשוטים, וביניהם הוא שותל מסכים שמהם הוא ניבט מספר סיפורים קצרים בתפקיד המזכיר את שוטה הכפר שמלחין ושר על חיי היומיום שלהם ועל מאבקיהם בשילוב מעשי קונדס, כשהמסר המרכזי הוא שמחת הקיום.