מימין נשיא סין שי ג'ינפינג ונשיא ארה"ב ג'ו ביידן בפגישה אינטרנטית | צילום: גטי אימג'ס
דוח טכנולוגי
בשקט בשקט: סין ממשיכה להתחמש ולהפוך למדינת מעקב - בסיוע ארה"ב
למרות האזהרות החוזרות ונשנות בנוגע לאופנים שבהם עושה הממשלה הקומוניסטית בסין שימוש בפיתוחי טכנולוגיה מערביים, ארה"ב מאשרת כ-90% מהבקשות לייצוא מוצרי טק למדינה. הסיבה, כפי הנראה, היא לא כסף, אלא משהו אחר. אולי נאיביות
היקף מדינת המעקב העתידנית שיצרה סין זוכה לסיקור תכוף ומקיף בתקשורת העולמית. מדור זה עסק בכך לא מעט, ממש לאחרונה בעקבות תחקיר של הניו יורק טיימס, שחשף שעומק והיקף איסוף המידע והמעקב בסין רחב ומשוכלל הרבה יותר מכפי שהיה ידוע עד כה וכולל מערכות לניטור טלפונים, פריסה רחבה של מצלמות זיהוי פנים, ציוד לזיהוי קשתית וחתימות קול ואיסוף דגימות דנ"א ליצירת מאגר ביומטרי ענקי.
סין, במאמץ עקבי ושיטתי על פני עשורים, הצליחה לפתח את טכנולוגיות איסוף המידע והמעקב המשוכללות והיעילות ביותר בעולם ולפרוס אותן בקנה מידע עצום. זה ידוע ומסוקר היטב. אבל מה שפחות זוכה לתשומת לב היא השאלה איך בדיוק הצליחה סין לפתח את הטכנולוגיות האלה.
סין היא מעצמה טכנולוגית ואינטלקטואלית, אין ספק בכך. אבל בעידן הגלובליזציה, אין כיום מוצר מתקדם שהוא פרי עבודתה של מדינה אחת. האייפון של אפל, דוגמה קלאסית, "מעוצב על ידי אפל בקליפורניה", אבל למעשה מה שמעוצב בקליפורניה הוא בעיקר החזות החיצונית של המכשיר. בפנים, הוא כולל טכנולוגיה מכל העולם. המעבד מיוצר בטאיוואן, המסך בקוריאה הדרומית, שבבי הזיכרון מהונדסים כאן במרכז המו"פ של החברה בישראל, ואת כל העסק מרכיבים יחד בסין או בהודו. אם אפל היתה מסתמכת רק על פיתוח וייצור בארה"ב, האייפון מעולם לא היה מגיע לשוק, בוודאי שלא בתצורה הנוכחית.
סין משתמשת במאות מערכות חומרה ותוכנה לאיסוף מידע, עיבודו וניתוחו. חלק מהן בוודאי פותחו באופן בלעדי במדינה, אבל סביר להניח שחלקן הגדול פותחו במדינות אחרות, שייצאו את הטכנולוגיה למדינה. כמו שאפל לא יכולה לייצר את האייפון בלי להסתייע בכישרונות ובכוח עבודה של מדינות אחרות, כך סין לא יכולה לתחזק את מערך הריגול והדיכוי המקיף שלה מבלי להסתייע בידע ובתוצרים טכנולוגיים של מדינות אחרות - ובפרט מדינות מערביות. הפיגור של סין בתחום פיתוח ייצור המעבדים ביחס למדינות כמו ארה"ב וטייוואן גורם לכך שלמדינה אין יכולת לייצר מערכות כאלה בכוחות עצמה בלבד.
מצב זה צריך לגרום לגורמים במערב לשקול היטב אילו טכנולוגיות הם מייצאים לסין. מהתאגידים אי אפשר אמנם לצפות ליותר מדי, אבל אפשר היה לקוות שהרגולטורים שמאסדרים אותם יגלו יותר מודעות לסוגיה - במיוחד בארה"ב, שסין מהווה יריבה כלכלית ואידיאולוגית שלה. ואולם, כמו הרבה דברים שנוגעים לכסף מיידי, מדובר בתקוות שווא.
לפי דיווח של הוול סטריט ג'ורנל, מחלקת הסחר האמריקאית אישרה ב-2020 94% מהבקשות שקיבלה לייצא מוצרי טכנולוגיה לסין (2,652 אישורים סה"כ). ב-2021 אושרו 88% מהבקשות (בגלל הבדלים בשיטות איסוף וניתוח המידע בין השנים, אי אפשר להשוות בין הנתונים). המוצרים הדורשים רישיון ייצוא של מחלקת הסחר מייצגים את הטכנולוגיות המתקדמות והקריטיות ביותר וכוללים מעבדים, מוצרי אירו-ספייס, מחשוב קוונטי וטכנולוגיות בינה מלאכותית. זאת, בהתאם לחוק מ-2018 שנועד להגביל את הייצוא של טכנולוגיות קצה מגיחות.
השימוש שנעשה במוצרים אינו ידוע בוודאות. המדיניות הרשמית של סין היא לטשטש את הקו בין המגזר הפרטי לצבאי - מה שמקשה על ארה"ב לוודא שטכנולוגיה שמיוצאת לכאורה לחברה פרטית בסין לא מגיעה בסופו של דבר לידי הצבא או גופי ממשל אחרים.
כלי אחר שנועד להגביר את הפיקוח על ייצוא לגופים בעייתים - הרשימה השחורה של מחלקת הסחר (שבה נמצאת גם NSO הישראלית) - מחייב קבלת אישור לכל עסקה עם יישות שמופיעה ברשימה, בלי קשר לטיב הטכנולוגיה. חברת האנליטיקס Kahron אומרת שזיהתה עשרות אלפי יישויות סיניות שמשתמש הקצה בטכנולוגיה שנמכרת להן יכול להיות הצבא, ולכן אמורות להיות ברשימה. בפועל, ברשימה השחורה של מחלקת הסחר מנויות רק כ-70 יישויות כאלה. בעיה נוספת היא שלאחר שניתן אישור לארה"ב כמעט שאין יכולת לוודא שהטכנולוגיה משמשת למטרה שלשמה הונפק האישור, שכן ממשל סין לא מאפשרת פיקוח הולם.
למרבה האירוניה, אישורים אלה ניתנו דווקא בתקופה שבה הממשל מגביר את הסנקציות ואת הגבלות הייצוא לסין, והנשיא ביידן אף חתם על חוק שיקצה 50 מיליארד דולר להרחבת יכולות ייצור המעבדים של ארה"ב. זאת, כמענה להתעצמות הסינית בתחום זה. מבקרים של משרד הסחר טוענים כי מתן האישורים הנרחב מתעדף אינטרסים מסחריים על פני שיקולי ביטחון לאומי. "מדובר בכישלון מדיניות מובהק", כתב סטיב קונן, לשעבר אנליסט בכיר בפנטגון שעסק במגבלות ייצוא לסין, במכתב פנימי ששלח בטרם התפטר לפני שנה. "יש לי בעיה עם מסחר עם סין. יש לי בעיה עם חימוש סין".
מאט פוטינגר, המשנה ליועץ לביטחון לאומי בממשל טראמפ, אמר לוול סטריט ג'ורנל: "משרד התעשייה והביטחון במחלקת הסחר (BIS; הגוף שאחראי על בקרת הייצוא, ע"כ) התקשה ליישב את משימתו להגן על הביטחון הלאומי של ארה"ב עם המטרה של מחלקת הסחר לקדם ייצוא אמריקאי. הדילמה חריפה ביותר כשמדובר בסין". בסוף 2019 זימן פוטינגר את בכירי BIS לחדר המצב של הבית הלבן, שם האשים אותם שהם עובדים נגד מדיניות הממשל ביחס לסין. השיחה לא שינתה את הגישה של עובדי המשרד.
כך יוצא שארה"ב מייצאת טכנולוגיה רגישה מאוד לסין כמעט ללא בקרה בעת מתן האישור ועם יכולת פיקוח אפסית לאחר מכן. השימושים שנעשים בטכנולוגיה בפועל אינם ידועים בוודאות, אך רק שה תמים יחשוב שהם לא כוללים התעצמות צבאית וחיזוק מערך הריגול והדיכוי של המדינה.
אפשר היה לסיים כאן באמירה שהנה הוכחה נוספת לתעדוף של הקפיטליזם את המודרני את הרווח הכספי על פני כל שיקול אחר – בין אם זה זכויות האדם הבסיסיות של יותר ממיליארד איש או אפילו האינטרס הביטחוני המובהק של המדינה שבה פועל המנגנון הקפיטלסטי - אבל זה אפילו לא מקרה מובהק שכזה. כי הייצוא של טכנולוגיות מתקדמות לסין הוא פחות מחצי אחוז מכלל הייצוא של ארה"ב לסין, שהיקפו עמד ב-2020 על 125 מיליארד דולר.
ארה"ב מסכנת את ביטחונה הלאומי ומסייעת בצורה פעילה לתחזק משטר מעקב מקיף שהיה מפתיע אפילו את ג'ורג' אורוול תמורת נזיד עדשים בשווי 6.25 מיליארד דולר. וזה במדינה שהתמ"ג שלה עמד ב-2020 על 20.94 טריליון דולר. ואת זה, באמת שכבר אי אפשר להסביר.