קשה באימונים: גם מאמנים משלמים מחיר נפשי

זה היה עוד אחר הצהריים שגרתי אצלנו במועדון. בדיוק סיימנו אימון ריצה וכל הספורטאים התפזרו במהירות לדרכם. אני התעכבתי מעט באזור עם בני בן ה־4 כשמכשיר הטלפון רטט בעקשנות בכיסי. על הקו היה שוטר שביקש ממני לסייע לו בזיהוי נערה שנפגעה בתאונה קשה שאירעה בחיפה.

תחילה לא הצלחתי להבין מדוע בכלל המשטרה פנתה אליי, אולם כעבור כמה דקות, ולאחר שסיפקתי את מספר תעודת הזהות של ספורטאית בכירה שאימנתי באותה תקופה, התברר כי היא נהרגה בעת שרכבה על אופניה לאימון. נגזר עליי לשמור את הידיעה הנוראית לעצמי במשך כמעט שלוש שעות, בעוד בני אוחז בידי ואנו צועדים הלוך ושוב ברחובות, עד שהוריה יאותרו ויקבלו את הבשורה על כך שבתם בת ה־21 נדרסה למוות וחייה הצעירים נגדעו בטרם החלו.

כמאמן, שום דבר לא יכול היה להכין אותי לאותה שיחה. שום קורס, לימודי תעודה, סמינר או יום עיון לא מתרגלים אותך למצב כזה. לסיטואציה שבה אתה עומד מול עשרות ילדים והורים ומבשר להם על טרגדיה איומה. על כך שלא יראו יותר את חברתם האהובה לאימונים.

זו אמנם דוגמה קיצונית לסיטואציה שבה מאמנים עלולים להיתקל, אך כזו שממחישה היטב את מרחב תפקידו של אחד המקצועות המחייבים והתובעניים ביותר. מאמני ספורט כבר מזמן אינם רק אנשים סתמיים המעבירים שיעורים או תכנים, אלא דמויות מפתח שלהן השפעה חינוכית וערכית מכרעת על חייהם של הספורטאים שאותם הופקדו לאמן. האחריות על כתפי המאמנים עצומה, בטח כשמדובר בחניכים צעירים. האחריות גוברת ככל שרמתם ומחויבותם של הספורטאים כלפי מסגרת האימון עולה.

בעידן שלנו עבודתו של המאמן גם דורשת זמינות רבה במשך שעות ארוכות, ויכולת קשב ורמת רגישות גבוהות לצרכים הגופניים והרגשיים של הספורטאים. עבודתם של המאמנים כמעט אף פעם אינה נעצרת בתום אימון או משחק וגולשת אל המרחב האישי, עמוק־עמוק אל תוך החיים הפרטיים והמשפחתיים. במספר לא מבוטל של ענפים היא גם משתלטת לחלוטין על מעט הזמן הפנוי שנותר למאמנים בסופי השבוע.

רבים שבחרו בתחום, ובוודאי שבזירה ההישגית התובענית, מעידים כי עבודתם מלחיצה ובעצם מגדירה את חייהם. בכך, הם ככל הנראה אינם שונים מהספורטאים שאותם הם מאמנים. בדיוק כמו חניכיהם, גם הם שואפים לנצח כמעט בכל מחיר. ההפסדים בוודאי צורבים ומכאיבים לא פחות ולעתים מלווים בצורך להתגונן מפני התקשורת, הציבור או הנהלת המועדון. בחלק גדול מהמקרים הניצחון קשור ישירות להצטיינות הספורטאי, בעוד האחריות לכישלון מוטלת על כתפי המאמן.

לפני כחודש התפרסמו בכתב העת “Sport Medicine” תוצאות מחקר של חוקרים מאוניברסיטת מלבורן שחיזקו באופן משמעותי את הטענה כי מאמנים ואנשי צוות ספורטיביים סוחבים על כתפיהם מטען רב ונפיץ. החוקרים, שעבדו בשיתוף פעולה הדוק עם אנשי "מכון הספורט האוסטרלי" (AIS) המהולל, ראיינו 78 מאמנים בקנה מידה אולימפי, ו־174 אנשי צוות תומך במערכת הספורט ההישגית של המדינה, ומצאו כי יותר מ־40% מהם סבלו ממצוקה נפשית כלשהי המצריכה התערבות טיפולית חיצונית.

"אנשים בכלל לא מבינים באיזה עומס ולחץ אנחנו לפעמים נמצאים", אומר ל"כלכליסט" מאמן מתחום משחקי הכדור המבקש להישאר בעילום שם, "הבעיה היא שלפעמים אתה מרגיש שהשאירו אותך לגמרי לבד במערכה, שכל דבר רע שקורה בקבוצה, כל כישלון או הפסד, הוא באשמתך. אף אחד אחר לא מוכן לחלוק באחריות". באווירה כזו, שבה המאמן צריך להיות הדמות שנושאת על כתפיה את הקבוצה, זה גם כלל לא מפתיע שהסקר האוסטרלי מצא כי 30% ממאמנים חוששים או פשוט חשים מבוכה לחלוק את מצוקותיהם עם אחרים. תופעה זו אינה ייחודית לאוסטרליה והיא רווחת בכל מקום שמתקיים בו ספורט הישגי.

"אצלנו בספורט, אם יריחו חולשה של המאמנים, ישר יקיזו את דמם", מגלה המאמן. הלחץ והחשש עושים את שלהם ומחסלים כמעט כל סיכוי לפתוח את הנושא ולדבר עליו. באווירה כזו מתרבים מקרים בעולם של מאמנים המדווחים על תופעות של דיכאון קשה ובמקרים קיצוניים אף על מחשבות טורדניות ואובדניות. יותר מ־50% מהנסקרים האוסטרלים דיווחו כי אינם מרוצים מהאיזון בין עבודתם לבין חייהם האישיים.

מחברי המחקר האוסטרלי, קוראים כעת לפתוח ולחשוף בפומבי את מצוקתם והקשיים הנפשיים של המאמנים. "בשנים האחרונות ראינו ספורטאים מפורסמים רבים מדברים בפתיחות על מאבקם וזכותם לבריאות נפשית", נכתב במחקר. נעמי אוסקה, סימון ביילס ומייקל פלפס הם רק קצה הקרחון. כשהספורטאים מדברים על מצוקה נפשית, הם מקבלים כיום חיזוק ציבורי שנולד כתוצאה משינוי תרבותי. כעת, מסכמים כותבי המאמר, "נדרש שינוי כזה גם ביחס לבריאותם הנפשית של מאמנים".