חוויה מעולם אחר: טיול להר יהורם וחוף הנסיכה

זוהי שעת לילה מאוחרת בהר יהורם. הנוף של הים האדום מכוסה עלטה ולמרות הקרבה לאילת הרותחת וההומה, הטמפרטורה צונחת מסביב במהירות מפתיעה. אנחנו שוכבים על הגב, על גבי מזרנים עבים ומפנקים, ונהנים ממשבי הרוח הקרירים שמתפרצים לתוך חניון הלילה שממוקם בגובה של 600 מטר. מעלינו שמיים זרועים אלפי כוכבים זוהרים ומהפנטים. דממת המדבר וההרים מאפשרת לנשום לרווחה ולמצוא מרגוע לאחר שבוע עמוס וקדחתני. כל הטוב הזה שמקיף אותנו, כולל השועל הסקרן שקופץ בכל כמה דקות לביקור ומלהיב את הילדים, מגיע בחינם בימים שבהם המלונות מפקיעים מחירים.

הבוקר בהר יהורם מתגלה ככובש לא פחות. השמש שמטפסת בעצלתיים, לצד הרוח הקרירה שממשיכה לנשב בעדינות, חושפת את נופם הפראי והייחודי של הר יואש והר שלמה. מפרץ אילת מבצבץ למטה, ויחד עם הרי אדום מצטיירת תמונת גלויה מושלמת. בכל פעם שאנחנו שם, הילדים מתעוררים ומשפשפים עיניים כלא מאמינים — הכל כל כך שונה ויוצא דופן ממראות היומיום. כטקס קבוע אנחנו מטפסים על הגבעה שחולשת על החניון, מתיישבים עליה ומשקיפים על העולם. וכמה שהוא יפה.

טקס ההתקפלות קצר וענייני. ארוחת בוקר זריזה ואנחנו כבר יוצאים לעבר התחנה הבאה – שמורת הטבע הימית הדרומית של אילת. גבולותיה נעים בין המצפה התת־ימי המפורסם וכמעט עד מעבר הגבול של טאבה. שם תמצאו בעיקר את בעלי הקרוואנים, הטיילים המשוטטים או הצוללנים — אלו שמחפשים את השקט, הרוגע והמראות הימים והיבשתיים הטובים ביותר שהעיר הדרומית בישראל יכולה להציע.

היעד שלנו הוא חוף הנסיכה, רצועת חוף פסטורלית, הקרובה ביותר למעבר הגבול, ומשתרעת ממש מתחת למבנה הרפאים הענק והלבן שבעבר היה ידוע כמלון הנסיכה. המפלצת האדריכלית הנטושה, שנסגרה לפני כשבע שנים בעקבות קשיים כספיים וחובות עתק של המפעילים, חולשת על נקודת הכניסה לחוף. זו מתבצעת מתוך מנהרה קצרצרה ומוזנחת שמוצאה בקצה חניון המלון וסופה באחד החופים המרהיבים ביותר שישראל יכולה להציע: קו חוף פראי ובתולי, שמעליו ומצדדיו מצוקים משוננים, ובעברו השני גבולה היבשתי המסקרן והער של ירדן עם ערב הסעודית. הרי אדום וספינות הפטרול של חיל הים הישראלי נוכחים חזק בנוף.

עבור רבים מהמגיעים לחוף החצי סודי, האטרקציה המרכזית היא המזחים הארוכים החודרים אל תוך המים. מהם ניתן לראות בקלות ובלי להירטב את שלל היצורים הימיים הצבעוניים שהים האדום יכול להציע. להקות של דגי פיג'מה (דפדוף הפסים) מפוספסים משייטים להם בזריזות בין הצוללנים, תוכינונים עצומים וצבעוניים מלחכים את שולי עמודיו המתכתיים והנרקבים של המזח והאלמוגים הרבים, ודגי זהרון ראוותניים משייטים באדישות סמוך למזח ומבהילים את השוחים.

ברקע — ואין לפרש זאת כקריאת עידוד לעשות כן — קופצים נועזים המזנקים בשלל צורות ומנחים לתוך המים הקרים והמלוחים. אלו הבוחרים לציית לחוקי המקום, נכנסים בצורה מסודרת אל לב השוניות באמצעות חבלי הכוונה ייעודיים.

ממש מעל החוף, על קו המצוק, גדר הגבול ההררית והמפותלת עם השכנים הדרומיים. מוצב צבאי מצרי משקיף בעצלתיים על הבאים והיוצאים מחוף הנסיכה ומעבר הגבול. מסביב, הרוסית נדמית כשפה הדומיננטית. "אני מביאה לכאן באופן קבוע פליטים מאוקראינה", מספרת לי אחת הנופשות במקום, "הם פשוט מתעלפים מהמקום הזה". טרם ימי הקורונה והמלחמה, חוף הנסיכה היה גם שייך בחלקו לאחיהם הרוסים, שהיו פוקדים את רצועת החוף הצבעונית בהמוניהם, בדרך לסיני. היעדרותם כעת בהחלט מורגשת.

השמש דופקת והשעות חולפות מבלי שכלל שמים לב. המראות מתחת למים מהפנטים. "ראיתי דג תוכי", הבן שלי מכריז בכל כמה דקות ומושך אותי בהתלהבות אל המצולות. אין סיכוי לשלוף את הילדים החוצה. אנחנו שקועים בתוך עולם כחול וקסום שכולו רוגע, שלווה ודגי ענק. על תורי הכניסה למצפה התת־ימי נפסח הפעם בשמחה ואלגנטיות.

שעת ערביים מגיעה מהר מהצפוי והשמש השוקעת צובעת את המקום בגוני אדום וצהוב מרהיבים. זוהי שעת השיא של המקום: החוף, שממילא אינו עמוס, מתרוקן כמעט לגמרי מיושביו. מלבד פכפוך המים, משתרר לו שקט מוחלט וכובש. למרות השעה שהולכת ונהיית מאוחרת, הגוף ממאן לקום וללכת. אפילו על הילדים שורה רוגע מעולם אחר. משפחה שלמה יושבת ובוהה באופק, משקיפה אל עבר מדינות זרות ורחוקות.

"איפה נישן היום", שואלים לבסוף הזאטוטים, ומיד עונים לעצמם בשירה "הר יהורם...הר יהורם...הר יהורם...". באיטיות אופיינית למצבנו אנחנו חוצים את המנהרה, מתבוננים במלון הרפאים הנטוש ונכנסים לרכב כשכולנו מפנטזים על קרירות הלילה של הרי אילת. מחר שוב הכל יחזור על עצמו. אי אפשר לבקש יותר מזה.