פסקל ברקוביץ חותרת בכל הכוח: "דעות קדומות זה שטויות"

זו שעת בוקר של אמצע ספטמבר בתל אביב והעיר פקוקה ונחנקת כהרגלה מהחום והלחות. אגלי זיעה נוטפים מכל עבר בזמן שפסקל ברקוביץ מכוונת במיומנות קיאק ארוך, דקיק וקרבי באורך 5.20 מטר אל קו המים ברציף של מרכז דניאל על הירקון. את כיסא הגלגלים שלה היא מותירה מאחור, ובאמצעות ידיה החזקות מתמקמת בקלילות במושב הקיאק. כעבור כמה דקות, ולאחר שכיילה את שעוניה, ספורטאית־העל הפראלימפית של ישראל חותרת במיומנות מרשימה במי הנחל. על פניה ארשת רצינית וממוקדת השמורה לספורטאי עילית.

"ספורט עבורי זו דרך חיים", היא מסבירה בעת עצירה מאולתרת, "זה בעצם הסוד שלי". גם בגיל 55 ולאחר שהשתתפה בארבע אולימפיאדות בשלושה ענפי ספורט שונים - חתירה אקדמית, אופני יד וחתירה בקיאקים - האש עדיין בוערת בה. אפילו במבט חטוף אי אפשר לפספס את זה. "אני מאוד אוהבת להתחרות", היא מספרת בהתלהבות, "עבורי תחרות זו חגיגה, יום מרגש כמו לידה. ברגעים שאני מתחרה אני בעצם מרגישה את החיים, ואני מכורה לתחושה הזאת. זה אדרנלין שאני מוצאת רק שם". בתחרות היא רואה בעיקר אתגר לנצח את עצמה, פחות את יריבותיה הקשוחות בזירה הבינלאומית.

גם חודש אחרי שהשתתפה באליפות אירופה שהתקיימה במינכן ("מעמד מצמרר"), החיפוש אחר אדרנלין נמשך. פניה של ברקוביץ לקמפיין אולימפי נוסף יוצא דופן במשחקי פריז 2024. "שם אני מרגישה שאוכל לסגור את מעגל חיי ולהכריז סוף סוף על פרישה מספורט תחרותי".

למה דווקא שם? כי באחד מפרווריה של הבירה הצרפתית החליקה הרקדנית הצעירה על שכבת קרח דק, ורגליה נרמסו תחת גלגליה של רכבת. במשך 47 דקות שכבה חסרת אונים עד שהגיע סיוע. את החלטתה לעלות לישראל, התאונה הקשה לא הצליחה לעצור. בגיל 18, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, התייצבה בשערו של בסיס צה"לי ונלחמה על זכותה לשרת בצבא. גם כאן רשמה ניצחון, שהכניס אותה לדפי ההיסטוריה, כחיילת הראשונה ששירתה בצה"ל על כיסא גלגלים.

"אחרי התאונה, אפילו להורים של היה קשה להסתכל עליי בלי רגליים", היא מתוודה, "לפני כן הייתי ילדה חכמה ומוכשרת שכל עתידה לפניה. ילדה שניפחו לה את האגו. ופתאום כולם רואים אותי מוגבלת ובטוחים שכבר לא אוכל לעשות דבר עם עצמי. שלא אתחתן, שלא יהיו לי חיים מלאים, שהכל נגמר. לא פעם אמרו לי שכנראה היה עדיף שאמות".

ברקוביץ, שבארונה אינספור מדליות כסף בינלאומיות מאליפויות עולם ואירופה וקריירה עיתונאית מצליחה בתחנות הצרפתיות +canal ו־France2 שנמתחה על פני 20 שנה, סתמה לכולם את הפה. מוטיב שיחזור על עצמו פעמים רבות בחייה.

מגיל 20 נשאבה בחזרה לספורט במלוא המרץ - תחילה לשחייה פראלימפית ולאחר הפסקה ארוכה לענף החתירה האקדמית. קולות רבים מסביב ניסו להקטינה ולהבהיר לה שבגילה, שהיה אז 40, הסיכוי שלה לתהילה בענף שואפת לאפס. גם כאן התעלמה ברקוביץ מהקולות סביבה. חלומה להשתתף במשחקים האולימפיים ולהמשיך את מה שהתחילה 20 שנה לפני כן, בער.

"אדם חייב להתחבר לעצמו", היא אומרת בלהט, "זה אולי המסר הכי חשוב שיש לי - לא להתעלם מהקולות הפנימיים. החיים שלנו מאוד הישגיים, תובעניים ומהירים. קחו אוויר ואל תקשיבו לאף אחד, רק לעצמכם וללב. תשאלו את עצמכם מה אתם באמת רוצים לעשות ולא רק בשביל לְרַצּוֹת את הסובבים. תשמרו על חופש הבחירה שלכם. אני עשיתי את זה בגיל 17 והבנתי שכל מה שלימדו אותי לא היה נכון: שלא הדיפלומה והמעמד שחשובים, שדעות קדומות ותיוגים זה שטויות, בולשיט. לי ניפחו את האגו מגיל צעיר עד כמה אני מוצלחת ואז הגיעה התאונה וטרפה את הקלפים. כל חוקי המשחק השתנו".

כשאנו יוצאים לבסוף ממימי הירקון, ברקוביץ קטועת הרגליים מניפה עצמה בקלילות מפתיעה מן מהקיאק אל המזח. לאחר מכן היא מרימה אותו על כתפיה. השלב הבא הוא שטיפתו של הכלי הדק והמוארך. היא בלתי ניתנת לעצירה ודבר אינו מגביל אותה. לא מחשבתית ולא פיזית.

ממש לצדנו, בתה עדן בת ה־21, מהחותרות הבכירות כיום בישראל, מסיימת גם אימון ומגיעה לומר שלום. "הבת השנייה שלי, מיקה”, מספרת ברקוביץ בגילוי לב, "פחות מתחברת לכל הקטע הזה של הספורט. היא רואה יותר מדי מזה בבית. היא אמנית בנשמתה". את בעלה, עוז סקופ, פגשה באופן לא מפתיע בדרכה הספורטיבית: הוא מאמן תחרותי ובעליהם של מכוני טיפוס. "פסקל היא דוגמה מצוינת לכוח רצון והתמדה", אומר עליה דרור דוידוף, מנכ"ל חברת הסייבר אקווה סקיורטי, שתעניק חסות לברקוביץ בפריז 2024, "היא מעניקה השראה אינסופית לעובדים שלנו ולאנשים בכלל. יש לנו הזכות והכבוד לקשור את שמנו בשמה".

בימים אלו, מלבד שגרת אימונים מפרכת, ברקוביץ כותבת ספר ותסריט לסרט עלילתי על חייה. "חשוב לי להעביר את כל התובנות והסיפורים המיוחדים שצברתי", היא מסכמת, "לעזור לאנשים לבנות את עצמם כמו שהם היו רוצים. לומר לכל אחד שהכל אפשרי".