המרוץ נגד השיעמום: כך תגרמו לילדיכם להתמיד בספורט

לפני שנה בערך ניגש אליי אחד הספורטאים המצוינים בקבוצה שאני מאמן, נער בן 14, והודיע לי בצורה חד־משמעית כי הוא שוקל לנטוש לצמיתות את ענף הריצה. כל ניסיון לדון איתו בצורה רציונלית על הנושא ואולי למנוע את העזיבה העלה חרס.

התובנה היחידה שאיתה יצאתי מהשיחה עמו היא שהנער פשוט מאס. למרות הניסיון הבלתי פוסק שלי כמאמן לתבל את השגרה היומית בגירויים שונים ומהנים ככל שניתן, רוטינת האימונים שדורש הספורט, ולעתים אף הלחץ הבלתי נמנע שכרוך בהשתתפות בתחרויות, הטו את הכף לרעתי. לאחר קרוב לארבע שנים מוצלחות שכללו גם הישגים והצלחות אישיות בלתי מבוטלות, הנער כמעט ותלה את נעליו.

מה שלבסוף הציל את המצב היתה "דיאטת ריצה" מיוחדת שרשמתי לו: הפחתה מיידית בכמות האימונים השבועית (מארבעה בשבוע לשניים), והפסקה מכל פעילות תחרותית למשך שלושה חודשים לפחות. בנוסף לכך, דאגתי שאותו נער מוכשר, שמרבה לעלות על דוכני מנצחים בתחרויות שבהן הוא משתתף, לא יחווה שום לחץ מצד המסגרת. שכל הציפיות ההדדיות יונחו בצד להקפאה למשך תקופה בלתי מוגבלת.

בסופו של דבר, המהלך יוצא הדופן נשא פרי ותיאבונו של הנער חזר בהדרגה השנה. תקופת הקיפאון היטיבה עמו מכל בחינה, ושוב פעם חידדה עבורי את האופן שבו יש לפעול כשקהל המתאמנים שלך מורכב באופן בלעדי מילדים ובני נוער: בסבלנות אינסופית בהתאם לצרכים ההתפתחותיים האישיים שלהם, ותמיד עם גיוון בלתי פוסק באופי הפעילות הספורטיבית ובתכניה. לא יזיק גם לייצר פעילות חברתית תומכת שמעת לעת תלווה את שגרת האימון, ותתבל אותה באינטראקציות שונות ומעניינות יותר. המסקנה שלי מאותה אפיזודה היתה לבסוף פשוטה מהצפוי: הנער בסך הכל פגש את האויב הגדול ביותר של בני גילו — השיעמום.

המשבר של הנער לא קפץ לזיכרוני במקרה. הוא עלה לאחר שקראתי במהלך החג ראיון עם ילדה ישראלית בת 9.5 שמאחוריה נמצאות כבר 5 תחרויות למרחק חצי מרתון (21.1 ק"מ). ילדה נחושה מאין כמוה שעל פי דבריה רצה מדי שבוע קרוב ל־40 ק"מ, שבמהלך הכנה למרוצים ספציפיים יכולים לנשוק גם ל־70 ק"מ.

במציאות היושבנית של היום קשה שלא להתרשם מילדה שכבר בגיל כה צעיר מקדישה את חייה לענף סיזיפי ותובעני כריצה למרחקים ארוכים ואף מקווה בעתיד להשתתף בתחרות מרתון (42.2 ק"מ). בחלומה הוורוד, הילדה המופלאה הזו, שמתאמנת ביחד עם אביה שהוא גם מאמנה, רואה עצמה משתתפת במשחקים האולימפיים.

התגובות לאותה כתבה נעו בין פרגון עצום לנחישותה הכה ייחודית לגילה, לבין ביקורת קשה על העובדה שילדה צעירה כל כך גומאת מרחקי ריצה כבירים — מרחקים שהם נחלתם הכמעט בלעדית של המבוגרים. היו מספר לא קטן של תגובות שהזהירו מפני פציעות שחיקה איומות וגם כאלו שהתריעו מפני פגיעה אפשרית בתהליך גדילתה, ושבגילה היא צריכה לרוץ רק מרחקים קצרים.

אבל אין בהכרח אמת או גיבוי מחקרי לטענות הללו. עד סוף המאה הקודמת כמעט בכל תחרות מרתון עירונית גדולה ברחבי העולם היה ניתן למצוא את "ילדי המרתון". ילדים צעירים, לעתים בני 8 בלבד, שהתאמנו בטירוף ורצו 42.2 ק"מ כמו גדולים. שיעורי הפציעה שלהם היו דומים למדי לאלו של המבוגרים, תלוי כמובן באיכות ההכנה ובצורה ההדרגתית שזו בוצעה. זמן ההחלמה של הילדים היה באופן לא מפתיע מהיר יותר משל המבוגרים. גדילתם, בניגוד לטענה הרווחת, לא נפגעה או התעכבה ורובם גדלו להיות מבוגרים בריאים. אף ראיינתי כמה "ילדי מרתון" ישראלים שהתגלו כאנשים רגילים לחלוטין, אולי מלבד אותו יצר הרפתקנות שהשתלט עליהם בילדותם.

הסכנה הגדולה ביותר שאורבת ל"ילדי המרתון" היא דווקא זו שהוזכרה קודם: השיעמום. הקילומטרים המונוטוניים שדורשות הריצות הארוכות והסיזיפיות שוחקים בעיקר דבר אחד — את הסבלנות הגם ככה מוגבלת שילדים צעירים יכולים לגלות כלפי ענף ספורט סיבולתי. זו עשויה להיגמר ביום בהיר אחד, ללא הכנה מוקדמת וללא הסבר מניח את הדעת. זה יכול להתחיל בשאלות כמו: "עוד כמה זמן מסתיים האימון", או עוד "כמה קילומטרים נשארו לנו" ולהסתיים בתיעוב מוחלט כלפי אותו ענף. ראו הוזהרתם.

קשה לעתים לתפוס את זה, אבל עבור ילדים ההתמודדות היומיומית עם מונוטוניות שוחקת יותר מכל דבר אחר. כל ניסיון לדרבן אותם יכול אולי לצלוח בטווח הקצר את האימון הקרוב, אך בטווח הארוך יתגלה כמתכון בטוח לפרישה. גם התגמולים הנוצצים בזכות צליחת אתגר זה או אחר נשחקים ודוהים עם הזמן עבור ילדים ומפסיקים לרגש אותם.

האתגרים שאנו מציבים בפני ילדים חייבים להיות מגוונים מכפי שניתן להעלות על הדעת, ואנו צריכים להיות מוכנים לשנות אותם תוך כדי תנועה. כמו כן, חשוב תמיד לזכור כי ילדים, מעצם היותם ילדים, בסך הכל רוצים לשחק. ורצוי שהמשחק יהיה כמה שיותר מעניין.