האם ההגנה על הדבוראים מצדיקה את מחיר הדבש הגבוה?

התביעה הייצוגית נגד "יד מרדכי" היא תוצאה של החשיפה של הציבור למחירי חו"ל. לקראת ראש השנה האחרון יזם שר החקלאות היוצא, עודד פורר, מכרז לדבש בפטור ממכס בהיקף של 200 טונות. במכרז זכו שופרסל, ויקטורי ויינות ביתן, שהציעו מחירים לצרכן הנעים בין 18.9 שקל ל־23.5 שקל לק"ג. ייתכן שהמחירים שהרשתות הציעו הם מחירי עלות, ואולי אף מחירי הפסד, אבל המחירים הנמוכים שנראו על מדף הסופר מעלים מיד את התהייה, האם היצרן המקומי לא גוזר קופון על חשבון הצרכן?

יצרנים יכולים לנסות להרוויח כמה שידם משגת, אך כשחלק מרכזי מהרווח הזה מתאפשר על ידי רגולציה ממשלתית, נציגי הציבור צריכים לבדוק לעומק האם יש צורך באותה תמיכה ממשלתית עקיפה. תעשיית הדבש בישראל נהנית מהגנה מכסית משמעותית של כ־15 שקל לק"ג. במקרה של הדבורים לא מדובר בהגנה שנובעת רק מהרצון להגן על היצרנים המקומיים, אלא גם בשל תרומתם החשובה של הדבורים להאבקת גידולים חקלאיים אחרים. אך גם במקרה של הדבש, ראוי לבחון האם ההגנה הנכונה היא באמצעות מכסים או באמצעות תמיכה ישירה (אם כי יש לציין, כי בסבב המו"מ האחרון עם הדבוראים, העדיפו באוצר לסגת מהרעיון של תמיכה ישירה לדבוראים, בגלל שהדרישות שלהם היו גבוהות מסך החסכון המשקי הצפוי מהמהלך).

המציאות הישראלית מלמדת כי כדאי ככל היותר להימנע מתמיכות הנעלמות מן העין, כמו מכסים, הטבות מס, או רגולציה. ענף הדבש, לדוגמה, התעקש לשמור על התקינה הישראלית הייחודית, הן בכדי למנוע יבוא של סוגי דבש מסוימים. והן בשביל לא לאמץ את התקינה האירופית שעשויה להקשות על יצרני הדבש המקומיים (יש סעיף הנוגע לטמפרטורת הדבש ובישראל החמה לא תמיד עומדים בו - ש"ט).

עם זאת, צריך לזכור, כי העיסוק בענף הדבש הוא סימבולי בעיקרו, מדובר בענף מזון קטן יחסית. התפוקה הישראלית היא כ־4,200 טונות בשנה, ואם אכן היא נמכרת בכ־40 שקל לק"ג, מדובר על הוצאה משקית של כ־170 מיליון שקל בשנה, והחיסכון הפוטנציאלי הוא בעשרות מיליוני שקלים בודדים לכלל המשק. אך הצרכן הישראלי, כמו כל יצור אנושי אחר, מתקומם כשגוזרים עליו קופון.