האם ההייטק ישרוד בישראל החדשה?

לפני חודשיים, כשהיינו בוועידה הבינלאומית שלנו Mind The Tech New York ניסיתי להזריק קצת אופטימיות לקהילת ההייטק המדוכדכת. אמרתי שאני מוכן להעריך שהמשבר יהיה קצר וההתאוששות מהירה. היסודות של ההייטק הישראלי חזקים. יש לנו מנהיגות טכנולוגית ועסקית מנוסה מאד, של יזמים וקרנות הון סיכון. צריך להחזיק חזק כמה רבעונים. זה הכול. ההייטק הישראלי עשוי לצאת מהמשבר חזק יותר ובריא יותר.

אני רוצה להיאחז באופטימיות ולהעריך שהמשבר בהייטק הישראלי יהיה W מהיר יחסית, כמה רבעונים, אולי שנה; אבל צריך לדבר על השאלה הכואבת והמפחידה יותר: האם ההייטק הישראלי יכול להמשיך לפרוח גם במדינת ישראל שמשנה את פניה בקצב הסמוטריץ' והגולדקנופף.

ההייטק הישראלי כבר זמן רב חי בתוך הבועה הוורודה שלו: המשרדים נטועים בשדרות רוטשילד או ברמת החיל או בהרצליה, אבל הלקוחות הגדולים, הכסף, החלומות, רובם ככולם באמריקה. זה לא חדש, וזה בסדר. אבל – כשמדברים על היסודות של ההייטק הישראלי כבר אי אפשר להתעלם מהמדינה שעוטפת את הסטרטאפ ניישן.

אם מדינת ישראל מתפרקת מהערכים הדמוקרטיים שלה, אם המדינה משחיתה את הממשל ומועכת את מערכת המשפט, אם המדינה מעודדת השתמטות מעבודה, אם המדינה מטפחת בערות בלי לימודי ליבה, אם המדינה מקצה עוד ועוד משאבים לישיבות על חשבון האקדמיה – ההייטק לא ימשיך לפרוח באקוסיסטם המקולקל הזה. מדינות עולם שלישי, עם דמוקרטיה נכה, לא מצמיחות טכנולוגיה עלית ולא עסקים משגשגים.

לכן, מי שרוצה להמשיך את התנופה הנפלאה של ההייטק הישראלי לא יכול לעצום עיניים ולהסתגר במשרדים המפונפנים שלו. המסים של ההייטק הישראלי מחזיקים נתח משמעותי של תקציב המדינה, אבל משלמי המסים עסוקים בשלהם, בפיתוח המוצרים, בקשר עם הלקוחות מעבר לים, במצב המנייה בוולסטריט. וזה בסדר גמור בימים רגילים. אבל הימים לא רגילים.

אז מה לעשות? אני יכול רק לחזור על הקריאה הידועה של ג'ון קנדי, ולהוסיף לה סימני קריאה, או אולי סימני מצוקה: אל תשאלו מה המדינה יכולה לעשות בשבילכם, תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל המדינה. כל אחד, כמיטב יכולתו. אני מקווה שהמלחמה על ישראל עדיין לא הסתיימה. יש עוד סיכוי לתיקון.