בלי עתיד, עם תקווה וחלום

נחנקתי. התחושה שהנה, עוד מעט יהיה בסדר, שמישהו יתעשת, שיבין את גודל השעה, מתעמעמת. אנחנו עמוק בתוך הסערה המושלמת, עם קברניטים שאיבדו את המצפן החברתי, המוסרי, הלאומי, הכלכלי והביטחוני. וזה קצת יותר מדי חזיתות בוערות, אפילו ל"סטארט־אפ ניישן".

בלילה שבו העבירה הכנסת בקריאה ראשונה את החוק שיאפשר לפוליטיקאים למנות לשופטים את מי שיבחרו, מבלי שיידרשו להסכמתו של איש, לא יכולתי להסיר את העיניים מהמסך. הדהרה לתוך הקיר הייתה מהפנטת. יכול להיות שכל הנהגים בקואליציה הנוכחית מאיצים לפני ההתנגשות? וכשב־00:30 התברר שכן, גם אני הבנתי. אף אחד לא מתכוון ללחוץ על בלם החירום.

אתמול ממשלת נתניהו דהרה לאשר את פסקת ההתגברות - אותה פסקה שתאפשר לכנסת לשנות החלטות של בית המשפט העליון גם אם זה קבע שהחוקים לא חוקיים. ואז היא התפנתה לאשר את חוק דרעי 2, שאומר שניתן למנות אותו לשר – אף על פי שבית המשפט פסק אחרת. הקונספט של הרשעה כפולה בפלילים ומינוי לשר כפול (בריאות ופנים) נראה לממשלה הנוכחית סביר והגיוני. הם דוהרים קדימה.

ריצת האמוק שיכורת הכוח הזו הולידה אמירה אומללה של שר החוץ אלי כהן, שהתפרשה כרצון לפגוע בעצמאות בנק ישראל בקביעת הריבית במשק. היא הגיעה לאחר שיו"ר ועדת הכספים משה גפני כבר ניסח הצעת חוק שתגביל את הריבית על המשכנתאות, שזו כשלעצמה פגיעה בעצמאות של בנק ישראל. זה אותו גפני שקיים דיון בוועדת הכספים והגיע למסקנה שההפיכה המשטרית לא פוגעת בכלכלה הישראלית – בניגוד לכל עמדה מקצועית שנשמעה מבית ומחוץ. ההתנתקות מהעולם העובדתי, יצירת עולם דמיוני שנועד להצדיק אג'נדה פוליטית, היא הקיר שאותו מזהים אנשי העסקים והיא שנותנת את אותותיה על המטבע. אין להם שוב כוונה להתנגש בו וכסף יוצא החוצה מישראל. ממשלת נתניהו דוהרת קדימה, ואנשי העסקים לא מתכוונים להיות על המכונית כשהיא תתנגש בקיר.

התהליך הזה מוביל לכך שהשקל נחלש בשיעורים שלא היו כמותם מאז משבר הקורונה. הכלכלה לא תתרסק אם שער הדולר יגיע ל־4 שקלים. גם לא אם יותר מכך. ליצואנים זה בכלל יופי. אבל, כשזה קורה באווירה אינפלציונית, זה כבר מתחיל להיות מסוכן. שקל חלש מעלה את מחירי המוצרים המיובאים, שאמורים להוות תחרות ליוקר המחיה של הייצור המקומי. כוח תחרותי שנפגע מאותת ליתר השחקנים שאפשר להעלות עוד את המחירים. וכשהאינפלציה מרימה ראש, כל אחד יוכל לרכוש פחות עם הכסף שלו.

הדרמה הכלכלית המקומית הזו לא מתרחשת בוואקום. מסביב יהום הסער. בליץ העלאות הריבית בארה"ב לא הסתיים ואלו חדשות רעות לשווקים הפיננסיים שמגיבים באלימות. הריבית בישראל עולה, וככל שזו בארה"ב תמשיך לטפס, גם כאן זה יקרה.

בסקר שעשינו כאן לפני שבוע התברר שכ־57% מהישראלים יתקשו לעמוד בהוצאה חד־פעמית של 8,000 שקל, מה שמצביע על השבירות הפיננסית של משקי הבית בארץ. אינפלציה גבוהה, ששוחקת את כוח הקנייה של הישראלים, בשילוב עם ריבית גבוהה, שמגדילה את תשלומי ההלוואות, הן לא מתכון לאופטימיות. משקי הבית מתחילים להרגיש את המחנק. והפתרון יגיע, אם הממשלה הנוכחית תעבוד לפי הנוסחה השגויה של הכלכלות הנחשלות, בדרך של הורדת מסים. עוד צעד שמלבה אינפלציה, שמעלה ריבית, שמקשה על משקי הבית, שנדרשים לעוד הורדת מסים. אבל הם דוהרים קדימה, עיוורים להשלכות, מחלישים את המטבע ומעצימים את הבעיה.

תחושת הכאוס רק מתגברת כשרואים את סדר היום בכנסת. מעבר לטיפול בהפרעות קטנות, כמו בית המשפט העליון, הממשלה הנוכחית מלאה בחוקים שמטרתם כפייה דתית. אחד מהם, נפיץ במיוחד, הוא האיסור על הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח. כלומר, אם ישנו חולה שהדבר היחיד שמנחם אותו חרף מצבו המידרדר הוא שניצל בבגט, הוא יידרש לדלג מעל רגע האושר הקטן הזה. אין אף חילוני שמפריע לו שיהודי דתי אוכל כשר לידו. משום מה, להפך זה לא עובד. זו הירייה החוקית הראשונה של הממשלה הנוכחית בענייני חופש הפרט. ויש עוד בדרך: תוכניות החינוך של ח"כ אבי מעוז, שמהן ייעלמו נושאים המעודדים בני נוער לקבל את האחר והשונה; חוק שיאפשר למוסדות שלא לשרת להט"בים או ערבים כי זה נוגד את מצפונם או להדיר נשים ממרחבים ציבוריים; חוק גיוס שיאפשר השתמטות מצה"ל על מלא ועוד.

בעת כתיבת שורות אלו הגיע הבהוב נוסף מכיוונו של השר הנאמן לדוקטרינת ההרס, שר התקשורת שלמה קרעי. הוא סבור ששידורי התאגיד ביקורתיים מדי כלפי ההפיכה המשטרית, ומאשים בעבירה על החוק. כך ממש – מי שחושב אחרת מהמשטר עובר על החוק. זו הרוח. זו הדהרה קדימה. תקשורת חופשית היא כבר לא ערך מקודש. היא תקלה.

אבי, שנפטר לפני שנה וחצי, היה ניצול שואה. עלה לארץ בגיל 22 והתגייס לשריון בלי לדעת מילה בעברית. אחר כך מפקד טנק, מלחמות ישראל, חברים שנפצעו והשאירו סימנים בנפש, עבודה בבניית כבישים ולולים, חיסכון של שקל לשקל, משפחה, עבודה ראשונה כטלר בבנק, אחר כך מנהל סניף ופרישה מכובדת לפנסיה. המסר שלו היה תמיד שזו המדינה שלנו. אין לנו אחרת, גם אם לפעמים לא כיף כאן. החינוך היה שורשי, פטריוטי. התנדבתי ליחידה מובחרת על בסיס החינוך הזה. הוא ואמי, שעלתה מתוניס, גידלו את שתי אחיותיי ואותי על בסיס העיקרון שאין הבדל בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לדתיים, בין ערבים ליהודים. לכולם מגיע שוויון הזדמנויות.

הסיפור של הוריי הוא דוגמה לכך שזה יכול לעבוד – הוא היה אתאיסט והיא דאגה שיהיה קידוש בערב שבת. חיה ותן לחיות.

הדהירה הדורסנית של הממשלה הנוכחית לא מאפשרת לי להעביר את הכללים הבסיסיים האלו לילדים שלי. כבר לא יהיה שוויון. יהיו טובים יותר וטובים פחות בפני החוק. ואם מישהו יעז לערער על כך – לא יהיה מי שישמע אותו בבית המשפט העליון. ואם יהיה מי שישמע אותו – יהיה חוק שיבטל את ההחלטה. כבר אין ביטחון שההחלטות הביטחוניות, למשל יציאה לחומת מגן 2, מתקבלות בשום שכל ובחרדת קודש לערך החיים. הן נזרקות לחלל האוויר על מדרכה בירושלים.

הנוסחה לפיה תעשה טוב תקבל טוב – לא עובדת. תעבור על החוק, תורשע בפלילים ותהיה שר, היא הנוסחה המקובלת. וזה כבר שבר עמוק. הרבה יותר מחקיקה כזו או אחרת, או מאמירה מטורללת של חבר כנסת שכבש לרגע את הפריים טיים. אבל הם דוהרים קדימה, בלי להבין עד כמה הרסני ועמוק השבר.

בדרך דואגים ראש הממשלה ורעייתו לחבילת מימון מפנקת לחיים הפרטיים שלהם. דירה מיוחדת לאיפור ותספורת, מימון מלא של הוצאות הבית הפרטי בקיסריה ומימון מלא להוצאות הגברת כשהיא נוסעת עם בעלה לנסיעות לחו"ל.

מצד אחד, ריצה חסרת מעצורים לשינוי פניה של המדינה, בטענה שהוא "לטובת המודרים ומעוטי היכולת". מצד שני, התקפה תאוותנית על כספי משלמי המסים למימון צרכים אישיים. התקפה פרועה שלא הייתה כדוגמתה.

הדרך היחידה להילחם על החיים החופשיים השפויים והערכיים כאן היא לא לשתוק. ברחובות, ברשתות החברתיות, בהפגנות – כל עוד מותר. הקיצוניים דוהרים קדימה, אבל לכל היתר, ואני בתוכם, יש יותר מדי מה להפסיד.