גיבורים בהפיכה, פחדנים במציאות

שמחה רוטמן, יו"ר ועדת החוקה של הכנסת, מיהר ביום שלישי השבוע להרחיק מהוועדה את חברת הכנסת קארין אלהרר מיש עתיד, אחרי שזו שאלה מי נתן למשה מירון, פעיל ליכוד מוכר, להיכנס לאולם הוועדה. מירון עצמו שיתף את הסרטון בטוויטר בגאווה: "קארין אלהרר לא כל כך שמחה לראות אותי היום בוועדת החוקה בכנסת, תראו מה קרה" והוסיף שלושה אימוג'ים צוחקים.

לא סתם שאלה אלהרר על הימצאותו של מירון בדיונים. מירון ידוע כאחד מאבני היסוד של הגרעין הקשה של תומכי ראש הממשלה בנימין נתניהו, ופורסם בעבר שהוא אף הועסק על ידי הליכוד במערכת הבחירות האחרונה. חברי הכנסת מהאופוזיציה מכירים אותו בעיקר כמי שמרבה לגדף אותם. "שמאלנים בוגדים" זה שלו. והוא אף גאה בזה.

לשיאו הגיע מירון במאי אשתקד, בימי הממשלה הקודמת. הוא התמקם בקהל שפקד את הר הרצל בטקס הזיכרון לחללי פעולות האיבה ומשם גידף ללא הרף את ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, בזמן נאומו. מבחינת מירון גם חללי פעולות האיבה לא קדושים כשהמשימה היא להחזיר את נתניהו לשלטון.

כעת היוצרות התהפכו. בנט הוא חלק מההיסטוריה. נתניהו הוא ראש הממשלה ומירון הוא אורח כבוד בוועדת החוקה של הכנסת, שפועלת במרץ לפרק את מערכת המשפט. מירון, חלק מקומץ אלים שמקיף את נתניהו, נמצא שם כדי לדאוג שהכל יעבור לפי התוכנית. באופן אבסורדי, מבחינת יו"ר הוועדה רוטמן, מירון הוא אישיות רצויה יותר מחברי האופוזיציה. עוד עדות לרלוונטיות של הכנסת כרשות המחוקקת.

בחזרה להר הרצל. עמידתו של בנט מול הקריאות של מירון בטקס מעוררת השתאות (מומלץ לראות את הקטעים ששודרו משם). היא בולטת במיוחד, נוכח הפחדנות - אין מילה אחרת לתאר אותה - של נתניהו ושותפיו מול המחאה הציבורית שפשטה בארץ נגד ההפיכה המשטרית. נתניהו, כך דווח אתמול, החליט להיעדר מטקס סיום של קורס חובלים בבסיס חיל הים בחיפה, מחשש למחאות נגדו במהלך הטקס. עוד לפני כן ביטלו שר הביטחון יואב גלנט, שרת המודיעין גילה גמליאל והיועץ לביטחון לאומי צחי הנגבי את השתתפותם בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב, מאותה הסיבה.

נתניהו ושרי הליכוד רואים את המדינה עולה בלהבות, אבל במקום להתייצב מול הביקורת, הם מעדיפים להמשיך להתקרנף, להתבצר בכנסת ולהרים את האצבע בהצבעה על עוד חוק שמרסק את הדמוקרטיה. נתניהו מנוע מלדון בהפיכה, אבל שותפיו לא. השתיקה וההתקרנפות שלהם היא מבחירה.

ההתחמקות של נתניהו מכל נקודת מפגש עם המחאה היא עדות נוספת למצבו - הכי חלש שהיה אי פעם. בפרפראזה על דבריו שלו – הוא מ־פ־ח־ד

במחאות קודמות נגד הממשלה בראשותו, כמו המחאה החברתית ב־2011, הצליח נתניהו להסיט את האש לכיוון אחר. במחאה החברתית היה זה המגזר הפרטי, "הטייקונים", שהפכו לאשם העיקרי. ייאמר לזכותם שהם "זכו" לכבוד הזה בצדק. אבל, בזמן שהמחאה עסקה במחירי הדיור – שבאחריות המדינה – והקוטג', רק מחיר הקוטג' הוזל. נתניהו המשיך לכהן כראש הממשלה עוד 10 שנים רצופות אחרי זה.

הפעם אין לנתניהו אל מי להסיט את האש. האחריות כולה שלו. מהכשרת הגורמים הקיצוניים שבשוליים לחברים לגיטימיים בממשלה ועד לעידוד ההפיכה המשטרית, שנועדה לשרת את אותם קיצוניים – אבל עוד לפני כן אותו עצמו – נאשם בפלילים שמשפטו עומד ומתקיים גם בימים אלה בירושלים.

ההחלטה של נתניהו להתחמק מכל מפגש עם המחאה היא עדות נוספת למצבו - הכי חלש שהיה אי פעם. הוא כבר לא יכול ללעוג למי שעומדים כנגדו, להוריד מולם את השכפ"ץ בביטחון ובהתרסה. בפרפראזה על דבריו – הוא מ-פ-ח-ד. הבעיה שלו היא שהפעם לא מדובר על מחיר הקוטג' או הדירה, אלא על זכות הקיום ועל זהותה של מדינת ישראל הדמוקרטית. והמחאה לא תדעך עד שההגנה על הדמוקרטיה תושג.