"הספורט הציל אותי": סיפורו של נכה צה"ל שהפך לספורטאי מצטיין

מתברר שעילי חיות ואני מכירים. קרוב לעשור חלף מאז ראיתי אותו בקיבוץ רמת השופט שבו התגוררתי, רץ במרחבי הטבע האינסופיים של רמות מנשה, ומבלה עם חבריו לקבוצת הריצה המקצועית "אתלטי הסמטה". נער מוכשר להחריד, "בן הגליל" כפי שהוא מכנה את עצמו.

חיות היה באותם ימים מבכירי רצי הנוער בישראל: אלוף הארץ בריצת הרים, אלוף ישראל בריצת 3,000 מטר מכשולים, וסגן האלוף הלאומי בריצת 5 ק"מ בכביש. "הריצה הייתה כל חיי בתקופה הזו", הוא מספר, "כל בוקר הייתי מתעורר רק כדי לרוץ. זו הייתה האהבה הכי גדולה שלי". לפחות שלוש פעמים בשבוע נהג לעלות על קו 845 מקריית שמונה ולחצות כמעט חצי מדינה, רק כדי להתאמן עם קבוצתו בתל אביב. לביתו בכורזים היה חוזר לפנות בוקר.

חיות מתאר איך כבר כילד "הייתי חולה ספורט וכבר בגיל צעיר מאוד התחלתי לחלום על זה שאשתתף יום אחד באולימפיאדה". אחרי שהשתתף באליפות אירופה בריצות שדה, החליט להשהות את עיסוקו המקצועי בספורט לטובת מכינה קדם צבאית. בדרך ויתר על גיוס לצבא כספורטאי מצטיין, מעמד שהיה מקנה לו שירות קליל, והתגייס לשייטת 13. גם שם הצטיין ולמבנה גופו הדקיק שתואם ריצה התווספו 15 ק"ג שכולם מסת שריר.

בהמשך מצא עצמו במגלן — יחידת הקומנדו הצה"לית, וגם בה המשיך להצטיין. כל המסלול הזה נגדע בשל מחדל שהביא את חיות לכותרות: מסורת מיותרת ביחידה ששירת בה של קפיצה מגג ג'יפ נוסע ישר לתוך ערימת שיחי סירה קוצנית שינתה את חייו לעד. בקיץ 2018 חיות נהפך למשותק בכל גופו, עם תלונות על מפקדי יחידתו שהתעכבו זמן רב בפינוי שלו ואף שיבשו ראיות שהיו יכולות לסייע בתחקיר האירוע (לאחר חקירת המקרה החליטה הפרקליטות הצבאית לא להגיש כתבי אישום בפרשה, חלק מהמעורבים בה הוענשו רק באופן סמלי של עיכוב בדרגה והערה פיקודית).

מאז אותו יום שחור בסיום שבוע ההסוואה חלפו כבר כמעט חמש שנים. מלבד תהליך שיקום ארוך ובלתי פוסק שמאפשר לו "להפעיל כ־15% מגופי כרגע" מאחוריו תואר ראשון בחינוך וחברה עם התמחות בספורט ובקרוב גם יסיים תואר שני בפסיכולוגיה של הספורט. מלבד זאת חיות מקיים הרצאות מסביב לשעון, בין השאר בצה"ל, שבהן הוא מספר את סיפורו הייחודי, ומתריע מפני אותן מסורות צבאיות מפוקפקות.

אבל פסגת חייו כרגע היא הטניס. בשנתיים האחרונות, אחרי שהספיק להתנסות בשחייה פראלימפית ולזכות בתואר אלוף ישראל (100 מטר חופשי), כבש בסערה את עולם הטניס בכיסאות גלגלים. הרבה הודות להשפעתו של הטניסאי הפראלימפי המעוטר, נועם גרשוני, שהגיע לפגוש את חיות בעת שיקומו וסייע לו לקחת את ההחלטה המחושבת להיכנס לענף במקום להמשיך לשחות.

אף שנכותו נחשבת קשה ביותר "ואת מחבט הטניס אני נאלץ לקשור ליד כי אני לא יכול להחזיק אותו", הצליח באורח פלא להתברג בין ה־20 הראשונים בעולם בתחום בתוך זמן קצר. הרבה הודות ליכולותיו הספורטיביות הקודמות.

חלק ניכר מחייו כיום עובר עליו בטיסות לטורנירים נחשבים בעולם ומרדף אחר עלייה בדירוג העולמי. "אני בטירוף על זה", הוא מודה, "יש לי דחף אדיר לנצח כל הזמן, דחף של ווינר, ואני מת על תחושת הניצחון. אין דבר שאני שונא יותר מלהפסיד", הוא פוסק וחושף את אופיו הספורטיבי התחרותי שמלווה אותו עוד מימי הריצה התחרותית.

למרות ההצלחות, אתה לא מצטער שלא התגייסת לצבא במעמד של ספורטאי מצטיין?

"אני ממש לא מצטער. לא הייתי בוחר אחרת. רציתי להיות לוחם ואני שלם עם ההחלטה שלקחתי אז, למרות המחיר האדיר ששילמתי. עם זאת, אני חייב להודות שאחד הדברים שהכי קשים לי גם היום הוא שאני לא יכול פשוט לקום בבוקר ולרוץ כמו שפעם הייתי עושה. זה הדבר שהכי אהבתי לעשות בחיי".

פני חיות לעתיד והחלום שבוער בו מגיל 5, להשתתף במשחקים האולימפיים, חי ובועט. עכשיו בטניס כיסאות גלגלים. "זו האהבה השנייה שלי. אני מתמכר אליה ולומד להכיר ולאהוב אותה כמו את הריצה ומבחינתי זו לא התפשרות". נותני החסות — איש העסקים ובעלי ונשיא מכבי חיפה יעקב שחר ומסעדת "כביש 90" — חזק בתמונה ומאמינים מאוד ביכולתו.

בשבוע הבא ייבחנו יכולותיו באליפות העולם שתתקיים בפורטוגל. "אני מוכן להשקיע גם 20 שנה בזה אם צריך", הוא אומר ובאותה נשימה מספר גם על לוגיסטיקה מורכבת הכוללת שינוע תמידי של שני כיסאות גלגלים וציוד רב לטורנירים ברחבי העולם, על עזרה תמידית מקרוביו, ועל מאבק יומיומי לעצמאות ותקווה כי יום אחד יוכל להיפרד לצמיתות מכיסאות הגלגלים וללכת בכוחות עצמו.

"היום אני שוב מתאמן שעות וכל חיי סביב זה", מסכם חיות, "קשה לי לא לרדוף אחרי מקצוענות. באופן אירוני היום אני מתאמן פי שלושה מכפי שהתאמנתי כרץ, ואני חייב להודות שאני נהנה מכל רגע ומעריך מאוד את זה שאני עדיין ספורטאי. אפשר לומר בשקט שהספורט הציל אותי. אני לא מכיר שגרה אחרת, ואני לא יודע מי הייתי היום בלי ספורט".

"כל יום מחדש זה לקום עם הנכות ולבחור מחדש"

בריאיון בפודקאסט The Human Founder של גלי בלוך לירן, מסביר עילי חיות כי גם היום, אחרי כל ההישגים המרשימים ומעוררי ההשראה שלו, "אני מרגיש שאני לא בן אדם מיוחד. אני פשוט אוהב לעבוד קשה ומאמין שאין דבר שאתה לא יכול להשיג אם תרצה, תאמין בו ותעבוד קשה עבורו".

אחרי הפציעה אמנם נאמר לו שהוא תמיד יישאר משותק מהצוואר ומטה, אבל הוא לא ויתר על החלום להזיז את הגוף שלו שוב: "אמרתי לעצמי שאני הולך ללכת על הרגליים, לא משנה מה ואיך זה יהיה. זה כמו ללמד תינוק ללכת, כל שעה נופלים וקמים וכל יום מחדש משברים ואתה צריך ללמד את הגוף שלא מבין מה אתה רוצה ממנו, זה ממש לתכנת אותו מחדש... כל יום מחדש זה לקום עם הנכות ולבחור מחדש. להבין שזה מה שיש ויש לי מטרות וחלומות להגשים".