השבוע הדרמטי שבו גם מצביעי הימין הבינו שההפיכה המשטרית תפגע להם בכיס

הפיתולים בעלילת "הוועדה למינוי שופטים" הגיעו לשיא אתמול (יום רביעי), כשגם חובבי פוליטיקה מושבעים התקשו לתאר את רצף האירועים ומשמעותם, ולהצביע על המנצחים והמפסידים. אך כדאי להקשיב דווקא לפסקול התקשורתי שהתלווה לפרק הזה בעלילה, כי הוא מסמל קו פרשת מים דרמטי מבחינת היכולת של הקואליציה לקדם את ההפיכה המשטרית.

הכוונה היא לעיסוק המרכזי בשער הדולר. אם בדרך כלל שער המטבע הוא עניין לעיתונות הכלכלית, הרי שאתמול שער הדולר פתח לכל אורך היום את המהדורות וכיכב בכל סיקור תקשורתי בנוגע למתרחש סביב הוועדה למינוי שופטים, וסביב השינויים המשטריים בכלל. המשמעות של העיסוק הזה היא שתקשורת המיינסטרים והציבור הפנימו את מה שהכלכלנים מצביעים עליו כבר חודשים ארוכים: יש קשר בל יינתק בין ההפיכה לבין הכלכלה.

כדרך שגרה, העיתונות הכלכלית מציפה סוגיות בתחום עיסוקה כשהן רק מתחילות לצמוח, כמו עליות מחירים, יוקר מחיה, קרן ארנונה או הגדלות רמטכ"ל, ורק כשהסוגיות הללו מגיעות לנקודת רתיחה פוליטית הן תופסות את סדר היום המרכזי. זה בדיוק מה שקרה אתמול. האזהרות מפני פגיעה כלכלית עתידית בשל ניסיונות ההשתלטות על בית המשפט העליון, והטענות כי יש קשר בין הפיחות בשקל להפיכה המשטרית, יצאו משולי החדשות ונהפכו לנרטיב המרכזי. לאופן שבו הציבור כולו רואה את הרפורמה.

נכון, גורמי מקצוע בארץ ובעולם שיגרו אזהרות כלכליות חריפות ביותר בחודשים האחרונים, והן סוקרו גם בתקשורת המרכזית - אך פעמים רבות הן עברו מעל ראשם של רבים. השבוע, לעומת זאת, ראינו חלחול מהיר של התפיסה הרואה קשר פשוט, ליניארי ובלתי מתחכם בין קידום חוקי ההפיכה המשטרית לבין איכות החיים שלנו - וזו כבר אופרה אחרת. כבר לא "הפחדות" מבריחת הון או "טיעונים" לכך שהדירוג עלול לרדת. זה הפך להיות האופן שבו אזרחי ישראל רואים ומפרשים את המציאות. דרך הכיס שלהם.

ברגע שנרטיב כלכלי חוצה את העיתונות הכלכלית ומגיע לתקשורת המרכזית, הוא מקבל חיים משלו. הוא נעשה עוצמתי יותר, כוללני יותר ומסויג פחות, ולמעשה כמעט בלתי ניתן לעצירה. תקשורת המיינסטרים לא נוטה חסד לטיעונים כלכליים מורכבים, להתפלפלויות על האם זו הרפורמה עצמה או התגובות לרפורמה. הזיהוי בין קידום המהלכים לפגיעה ישירה ומיידית בכלכלה הופך להיות מעין חוק טבע חדש. אתמול נחצה הרוביקון, בעיני הציבור הרחב, והוסכם שיש כאן טרייד אוף: הממשלה צריכה לבחור בין "רפורמה שלא בהסכמה ופגיעה בכלכלה", לבין "רפורמה בהסכמה ודאגה לכלכלה". אי אפשר גם וגם.

המצב החדש הזה, שבו הציבור הרחב כולו, כלכלנים ושאינם, פריפריה ומרכז, מצביעי שמאל ומצביעי ימין, מזהים את "קידום הרפורמה" כ"פגיעה בכלכלה" כובל את ידיה של הקואליציה. בתקופה של מאבק ציבורי ביוקר המחיה, אתה לא יכול בידך השנייה להאיץ את האינפלציה דרך החלשת השקל. וזה לא משנה אם קוראים לך סמוטריץ' או רוטמן ויש לך הסברים מתחכמים לרוב.

הטיעון שלפיו הרפורמה תועיל לכלכלה כבר לא יעבוד. לכל היותר יהיו פוליטיקאים מימין שיגידו שיותר חשוב רפורמה מאשר עלייה ברמת החיים. אבל להם יהיה קשה להחזיק כך את הקואליציה לאורך זמן, שכן יש בה לא מעט נציגים שמגיעים מהפריפריה, שבעיניהם הנושאים הכלכליים-חברתיים נתפסים כקריטיים להצלחתם הפוליטית. לאור המעקב החריג השבוע של הציבור אחר תנועות המטבע במקביל לדיווחים מהכנסת, ניתן להעריך – ובעיקר לקוות - כי בשבועות הקרובים המסרים בנוגע להסרת הרפורמה שלא בהסכמה מהשולחן יהיו בהירים וחדים יותר.

ההתפתחות הזו מלמדת שוב על הכוח של החיים עצמם ושל בעיות היומיום לצוץ ולגבור על כל מאבק פוליטי. אך היא גם מלמדת על כוחו של שיח כלכלי מקצועי ושל פקידות נחושה, כי במובן מסוים מי שאחראי להתפתחות השיח הציבורי הזה, הוא הפקיד הכלכלי הבכיר ביותר, נגיד בנק ישראל, הפרופ' אמיר ירון. לפני כשבועיים בכנס אלי הורביץ אמר הנגיד באופן מפורש כי בבנק מייחסים את הפיחות בשקל ל"גורמים מקומיים", וכי המשך מגמת הפיחות תביא להעלאות ריבית נוספות. זו לא היתה הפעם הראשונה שהנגיד רומז לכך, אך זו היתה הפעם הראשונה שהוא הציג זאת באופן פומבי, וחשף ניתוח גרפי שמדגים באופן משכנע את הקשר שבין חוזקו של השקל לבין כל שלב והתפתחות ברפורמה. למרות המורכבות שבניתוח שערי חליפין, ולמרות הזהירות המאפיינת בנקים מרכזיים, הנגיד הראה שקף שמדגים כי הפגנה גדולה נגד הרפורמה או התבטאות של נתניהו הביאו להיחלשות השקל.

הנגיד ניצל את היוקרה והאמון שמהם נהנה הבנק המרכזי, שנבנו במשך שנים, והעלה לשיח הכלכלי והציבורי את הקשר בין שער החליפין להפיכה המשטרית. ירון לא הסתפק בזה וחידד בשבוע האחרון, בכנס מכון אהרן, כי "שער החליפין הוא אולי המשתנה החשוב ביותר בנוגע לאינפלציה". אפשר להיות ציניים ולומר כי הנגיד מנסה להסיר מעליו אחריות ליציבות המחירים, וכי הוא מסיט את הביקורת הציבורית על העלאות הריבית העתידיות כלפי הממשלה. זו ציניות לא לגמרי מופרכת, אך מה שחשוב לעניינו הוא שזה עבד לו. הציבור קיבל את הגרסה שלו ואף קיצר אותה.

הגרסה הארוכה של הנגיד קשרה בין הרפורמה שמחלישה את השקל להתייקרות מוצרי היבוא, שמעלה את האינפלציה, שמחייבת העלאת ריבית אגרסיבית - וזו לבסוף מקטינה את ההכנסה הפנויה של משקי הבית ופוגעת בהם. הגרסה הציבורית שהתבססה השבוע פשוטה ומהירה הרבה יותר: קידום הרפורמה מחליש את השקל ופוגע לנו באיכות החיים. כמעט ברמה של סלוגן בחירות.