"הסדרה 'שמים אדומים' חייבה אותי להתעמת עם עברי"

הספר הראשון שנועה מנהיים ערכה היה "אם יש גן עדן" של רון לשם. "זה קלקל אותי", היא מספרת. "כי אמרתי לעצמי: 'או.קיי, ככה זה כשעורכים ספרים: הם מעולים, נמכרים מהם עשרות אלפי עותקים, קוטפים פרסים ועושים מהם סרטים מצליחים'. זה לא עובד ככה תמיד". במשך שנותיה כעורכת ספרותית היא ערכה עוד שני ספרים של לשם, וכעת היא תסריטאית ועורכת התסריט של סדרה חדשה שיצר, "שמים אדומים", שעולה הערב ברשת 13.

"הרבה זמן חיפשנו דרך לעבוד יחד שוב", היא מספרת. "אני חושבת שבזכות העבודה שלי על 'שעת אפס' (הסדרה עטורת הפרסים שכתבה דקלה קידר, ומנהיים ערכה את התסריט שלה - ר"ק) היה לרון יותר קל לגשת אליי עם הצעה קונקרטית ולצרף אותי לצוות. אני לא יודעת אם הוא ידע עד כמה הרקע הביוגרפי שלי מתאים בול לסדרה, ועד כמה שזה בסוף השתלב".

מנהיים (49), נשואה ומתגוררת בתל אביב, אמא לחנוך בן ה־11, היא מבכירי עורכי ספרות המקור בישראל. בנוסף לספרים של לשם, ערכה גם את "בעלת הבית" של נועה ידלין, שניהם זכו בפרסי ספיר, ועוד רבים אחרים בהיותה ראש מחלקת ספרות מקור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. ב־2019 יצא ספרה "הרשת התרבותית", המבוסס על טורים שכתבה למוסף "הארץ", על מיתוסים, רעיונות וגלגוליהם לאורך ההיסטוריה. כעת היא עובדת על הספר הבא שלה "הרשת הספרותית", על סופרים וסופרות והקשרים ביניהם. בשנים האחרונות היא כותבת טור למוסף "כלכליסט" .

אמיר ח’ורי ומאור שוויצר ב”שמים אדומים”. עימות גובר | צילום: אייל צרפתי

היא למדה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, עבדה כמבקרת ספרים, ותרגמה את "סיפור: תוכן, מבנה, סגנון ועקרונות הכתיבה והתסריטאות" מאת רוברט מקי, שאולי סייע לה בעריכת "שעת אפס" ו"שמים אדומים". כעת היא עובדת עם ינץ לוי על עיבוד לטלוויזיה של ספרו "תוחלת החיים של אהבה".

הרקע הביוגרפי שלה שמתאים לסדרה הוא שהיא באה ממשפחה דתית־לאומית, גדלה ברובע היהודי בירושלים בשכנות וחברות עם ילדים ממשפחות ערביות, ושירתה כמש"קית נפגעים בשנות ה־90, ובזמן השירות עזבה את הדת.

"שמים אדומים", סדרת הדגל של רשת, קיבצה אליה את מיטב היוצרים: רון לשם ("שעת נעילה", "אופוריה"), דניאל אמסל, עמית כהן, עלי וואקד, מנהיים ועוד רבים; והיא מבוססת על ספרו של דניאל שנער, שגם מעורב בתסריט.

זו דרמת מתח, על החברות בין סער הישראלי ועלי הפלסטיני שעבדו באותה מסעדה, התאהבו באותה אמריקאית ששמה ג'ני, ובתחילת שנות ה־2000, בעיצומם של פיגועי התופת באינתיפאדה השנייה, החברות ביניהם עומדת למבחן קשה. הסדרה, בהשראת אירועים אמיתיים, מתרחשת בין ירושלים לשכם, בין הבור של משרד הביטחון לרחובות של שכונת גילה בירושלים ולמערב הפרוע של השטחים. מקומות שרובם מוכרים למנהיים מקרוב.

מתוך הסדרה שעת אפס | צילום: בועז יהונתן יעקב

"גרתי ברובע היהודי בירושלים ולמדתי באולפנה בכפר עציון", היא מספרת. "כדי להגיע לשם היינו צריכות לנסוע באוטובוסים ממוגנים עם ג'יפ מלפנים וג'יפ מאחור. חברות שלי, שהיו צריכות ליווי צבאי צמוד כדי לנסוע לאכול פיצה באפרת, היו שואלות אותי אם אני לא מפחדת לגור בעיר העתיקה. הייתי אומרת להן שאני יותר מפחדת בגוש עציון. ברובע הרגשתי בבית. שאלתי את הוריי אם הם כן חיו בתחושת פחד, והם ענו לי שלא".

הסיפור של משפחתה לבדו יכול להיות רקע לסדרה הזאת, או לסדרה כלשהי. "אחיה של אמי היה בתנועת מצפן וכיום הוא לא חי בארץ, והוא מבקר חריף של ישראל. אח של אבא שלי, לעומת זאת, היה שר בממשלת הליכוד - דני נווה. יש כאן שני מחנות והיה ברור לכולנו שאם רוצים לחיות ביחד, לא מדברים על פוליטיקה. הוריי עברו לגור ברובע היהודי מסיבות פרוזאיות ולא אידיאולוגיות - הם חיפשו בית גדול יותר ועברו לשם מהגבעה הצרפתית כמשפרי דיור. אמא שלי הייתה מאוד בודדה עד שצמחה שם קהילה. היו שם אז בוהמיינים, חילונים, וגם המון אמריקאים".

“גדלתי בשכונה מעורבת, בחצר משותפת עם עוד שתי משפחות ערביות, אחת נוצרית ואחת מוסלמית. זה היה מין 'שכונת חיים' כזאת. לפני שנתיים כשהיו מהומות בערים המעורבות, ראיתי בטלוויזיה את השכונה. בעקבות זאת חיפשתי את שכניי בפייסבוק, מצאתי רק אחד, שכיום יש לו זיכיון לגלידריה בטקסס".

רון לשם יוצר שמים אדומים | צילום: גבריאל בהרליה

גם את מה שלמדה מהשירות שילבה בסדרה. "כמש"קית נפגעים העברתי את השירות בבתי חולים, במחלקות שיקום ובביקורי בית. הייתי מש"קית של סיירות חי"ר, אז מצד אחד היו פצועים מסיירת דובדבן, ומצד אחר גששים בדואים ודרוזים. כולם היו גברים צעירים שהמכונה הזאת בלעה אותם וירקה אותם".

את הדת עזבה ממש לקראת סוף השירות. "אחד החיילים שביקרתי היה קצין שנפצע ונהפך למשותק בארבע גפיו. יומיים אחרי שראיתי אותו הקצינה שלי הודיעה לי שהוא מת מקריש דם. הוא מת שבוע לפני יום כיפור ואני לא יכולתי יותר. ההורים שלי הלכו לבית הכנסת ולא הצטרפתי אליהם".

לפני כן היו פקפוקים?

"מצחיק לומר, אבל מאוד אהבתי את אלוהים. חשבתי שיש בינינו זיקה אישית ואינטימית. ואז, בעקבות המקרה הזה, אמרתי שאם הוא קיים אז הוא בן זונה, ואני סוגרת את הדלת ומחליפה את המנעולים - עברתי ממאה לאפס. זה לא היה קונפליקט גדול בבית, כי שני ההורים שלי באו ממשפחות שהם היו היחידים שנשארו דתיים בהן. אח אחד שלי גם יצא בשאלה והשני נשאר דתי".

בסדרה מקבלת מנהיים קרדיט של עורכת תסריט וגם תסריטאית. מה זה אומר? "אני נכנסתי לתמונה אחרי עבודת הפיצוח של הספר שעשו דניאל, רון ועמית. הם שלפו ממנו את העלילה של הסדרה. המנדט שלי היה להתמקד במערכת היחסים בין הדמויות. זה היה שונה מכל מה שהכרתי קודם. היו פה המון קולות".

בעיקר של גברים.

"נכון, הסדרה מאוד גברית. יש בה שלוש דמויות של נשים מאוד חזקות: טילי, פלפלת וג'ני. מה שאני ניסיתי לעשות היה לעבות עד כמה שאני יכולה את דמותן במסגרת של הסיפור ולוודא שיש להן אג'נדה: לג'ני יש דרייב עיתונאי, והיא רוצה למצוא את הסקופ הבא. וטילי, המפקדת (אלונה סער) שמשאירה את הפרחים על הכיסא בבית החולים שבה מאושפז החבר שלה, אני מכירה אותה מקרוב. כמש"קית נפגעים ראיתי את הפרחים של החברות מונחים על הכיסא בבתי חולים. כמות מערכות היחסים ששרדו פציעה בצבא היא מאוד נמוכה". היא מספרת שריבוי הקולות מצד יוצרי הסדרה קצת הבהיל אותה בהתחלה. "לקח לי זמן להתאים את עצמי לצורת העבודה עם הרבה אנשים. עכשיו אני אוהבת את זה. אני בן אדם מאוד דיאלוגי, שיח הוא הדבר הכי חשוב לי. בעבודה על ספר אני קודם עובדת עם הסופר, רק אחר כך עם הטקסט".

אגב זה, כמי שנטועה בשני העולמות, איך את רואה את היחסים בין הטלוויזיה לספרות היום?

"הטרנד הגדול היום זה עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה. יותר מ־65% מהחומרים לטלוויזיה הבינלאומית בעשור האחרון מבוססים על ספרים. ספר בורא עולם, אז כבר עשית ליוצרי הטלוויזיה את רוב העבודה. זה קורה גם פה יותר ויותר".

אם 65% מהסדרות נעשו על פי ספרים, אז יוצרים כותבים היום עם נטפליקס בראש?

"הספרות העברית הרבה יותר קיימת בפני עצמה, ולא ביחס לאמנויות אחרות. היא לא מזמינה עיבודים, ולכן גם אין הרבה כאלה. אף על פי שאני מעריכה שיהיו. הטלוויזיה התבגרה ולכן היא מאפשרת משהו עשיר יותר. המדיום היום מאוד השתנה, ודווקא לסדרות יש מבנה של רומן: שמונה פרקים של שעה כל אחד. יש לך מקום להתפתחות, לשינויים בפסיכולוגיה של הדמויות. זה שייקספירי בפוטנציאל שלו. אבל בניגוד לנביאי זעם אני לא פסימית בנוגע לספרות. איך הולך השיר? 'הווידיאו הרג את כוכב הרדיו', אז בנוגע לספרות - ממש לא".

לא נראה אותך עוזבת את עולם הספרים לטובת הטלוויזיה?

"אני לא רואה בזה שיפט, אלא הרחבה. אני שחקנית שח סימולטנית. אני חייבת לעשות המון דברים במקביל, ומעבר לזה אני מאוד אוהבת את העריכה הספרותית ואת האינטימיות שביני לבין הסופר".

אגב אינטימיות, מנהיים מספרת ש"כבר באוניברסיטה אמרו לנו ש־90% מהעבודה על תסריט זה בדידות, לבד מול הטקסט. בסדרה פה פתאום היו המון קולות, מכל מיני נקודות מבט. כמו למשל של העיתונאי עלי וואקד, שהביא את הקול שלו".

הקול הפלסטיני באמת מקבל ביטוי בסדרה?

"היה מאוד חשוב שהוא יישמע עד כמה שאפשר, אני כמובן לא יודעת איך זה יתקבל. בעיניי, החברות בין סער לעלי היא הדבר הכי אמין בעולם, כי הייתי בחברות כזאת. אבל יכול להיות שהייתי עיוורת לרגשותיהם. באולפנה היינו יושבות מאחור באוטובוס ושרות 'עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל', וזה כולל יהודה ושומרון והייתי שרה את זה בלי להבין את המילים. ההתעוררות הפוליטית שלי הייתה מאוד מאוחרת. אני גדלתי בגטו מוקף חומות עם חיילים ששומרים עליו, במקום שמאוד חשוב לכולם שהסטטוס קוו שלו יישמר. בבועה. העובדה שגם 'שעת אפס' וגם 'שמים אדומים' הן סדרות מאוד פוליטיות חייבה אותי להתעמת עם עברי ועם איפה שאני נמצאת היום. אז אני לא יודעת איך זה ייתפס בצד הפלסטיני. לצערי, במקום שאנחנו נמצאים בו היום אפילו החברות הזאת יכולה להיתפס לאנשים כלא אמינה".