רוני טהרלב: "רציתי להוציא את הצלוליטיס לאור"

"הכל התחיל מהעניין שיש לי בצלוליטיס", אומרת האמנית רוני טהרלב כשאנחנו נכנסות לחדר שהוא ה־חדר, לדבריה, בתערוכת היחיד היפהפייה שלה שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב. בחדר הזה, בתערוכה ששמה "אור אחר מזה", מוצגת סדרת עבודות חדשה שלה עם זוגות של נשים בוגרות, בתרגום עכשווי לסצנות המוכרות מציורי הרנסנס, בעיקר סצנות נוצריות כמו הבשורה והולדת ישו. אלא שבתמונות אלה היולדת מצוירת כשהיא לבושה בחזייה שחורה עכשווית וגרבי כותנה לבנים, למשל, והמיילדת בשמלה ירוקה וכנפיים. ציורי השמן הגדולים, המושכים התבוננות לפרטים, מעידים על אינטימיות, חברות ממושכת בין נשים שגופן שונה מאלה שנראים בציורים לאורך ההיסטוריה. מה שמחזיר אותנו לצלוליטיס.

"רציתי להוציא את הצלוליטיס לאור", היא אומרת על הגבשושיות בעור הירכיים. "הצלוליטיס הוא ציורי מאוד אבל גם נחשב למוקצה בחברה שלנו, על גבול המחלה. זה השטן, הסיטרא־אחרא. לי היה צלוליטיס כבר בגיל 16. אני זוכרת את ההסתרות. בגלל זה הבנתי שצריך לאוורר את הדימוי הזה". ולא רק אותו. בתערוכה, לפי הקטלוג המצורף אליה, טהרלב "חוקרת את הגוף האנושי, ובעיקר את הנשי, תוך התכתבות עם תולדות האמנות, מסורות קלאסיות ונושאים דתיים, מיתולוגיים וספרותיים". החקירה כוללת נשים מעורטלות, בעיקר מבוגרות. "היה לי חשוב שהנשים בציורים יהיו יפות", היא אומרת. "שהזיקנה שלהן לא תהיה גרוטסקה, שניכר שאשה יכולה להיות יפה בכל מצב.

"כשאת מסתכלת על הרנסנס, תמיד מתמקדים בגיל ספציפי. אני רציתי לצייר את הציצים של אנה ואסיה, המודליסטיות, 'פזורים', כמו שאומרת תום יער. התחלתי להתעסק בפורטרטים זוגיים, שרואים בהם אינטימיות ארוכת שנים בסיטואציה שאת לא יכולה למקם בזמן ובמקום. בציורי 'בשורה' ברנסנס מאוד ברור מה קורה, אבל פה היו מצבים שאני בעצמי לא יודעת מה קורה".

על דיוקן אמה נורית זרחי: ציירתי את זה כשחלתה בסרטן. לא רציתי לצייר אותה זקנה. רציתי שיהיה בו כוח. למתבונן בו אין מנוחה" | איורים: רוני טהרלב

רוני טהרלב (59) היא אמנית פיגורטיבית שהציגה בארץ ובעולם, מתערוכות יחיד בהרצליה ועד הנשיונל פורטרט גאלרי בלונדון והגראן פאלה בפריז. בתערוכה בפריז ב־2019, שבה היתה האמנית היחידה בת זמננו שהציגה, הוצג הציור בשם "אור אחר מזה" שניתן לתערוכה הנוכחית שלה. למה? "כי יש לו שני סוגים של אור: אחד חם ואחד קר, מה שמבטא את הא־בינאריות שבציור".

הציורים שלה - כפי שניכר מעולם האסוציאציות שלה שמשתרע מבוטיצ'לי דרך רמברנדט עבור בפיקאסו ועד תום יער - משלבים טכניקה שנראית כלקוחה מפעם עם נושאים שנמצאים בשיח של היום: מגדר א־בינארי הוא אחד מהם: אמן בשם הארי שפגשה בתור מעיק למוזיאון אורסיי בפריז, כשהוא לובש שמלת מקסי צהובה וכובע קש, הוא מודל של כמה וכמה ציורים שלה, כולל אחד מרשים ביותר שמופיע על ההזמנה לתערוכה, עגול ובצבעי פסטל, המתכתב עם ציור של בוטיצ'לי. אלא שבמקום מרים, אמו של ישו, נמצא הארי. מאחוריו רואים דמויות ששתיים מהן הוא הבן של טהרלב, ועוד אחד מסתכל על טלפון נייד . "כשאת לוקחת סיטואציה שחרשו עליה, אז כל שינוי הוא משמעותי. כמו כשאת שמה שתי דמויות שהן א־בינאריות ושותלת אותן בתוך ציור 'בשורה' נוצרי".

רוני טהרלב, כפי ששם משפחתה מלמד, היא בתם של הפזמונאי יורם טהרלב והסופרת והמשוררת זוכת פרס ישראל נורית זרחי. היא אמא לארבעה, בני 35, 34, 28 והצעירה בת 24 וסבתא לשלושה. היא מחלקת את החיים שלה לתקופות, זאת שבה היא "חיה על ההר" ביישוב מתת, אחרת אחרי גירושיה, כשעברה עם בן זוגה, הפרופסור להיסטוריה דרור ורמן, לירושלים, ואז תקופה בברלין, וכעת מגורים ועבודה ביפו.

רק בגיל 40, אחרי שהיתה אמנית שהציגה וזכתה בפרסים, הלכה ללמוד אמנות באופן רשמי. "פשוט נתקעתי", היא מסבירה את ההחלטה על הלימודים בשלב מאוחר. "היתה מלחמת 'המשהו', אני כבר לא זוכרת איזו. אני רק יודעת שגרתי בצפון והיה לי אפאצ'י מעל הבית. הרגשתי תקועה, ואף פעם לא הייתי תקועה. שלחתי תלמידה שלי ללמוד וקינאתי בה, ואני לא מקנאה בתלמידים — אז הבנתי שהגיע הרגע", היא אומרת.

גם אז "לא למדתי כל כך הרבה", היא מספרת, "פעם בשבוע בסטודיו של ישראל הרשברג", ממובילי ומבססי הזרם הפיגורטיבי בישראל, "אבל זה הזיז אותי". לא ששינתה את סגנונה. "אף פעם לא היתה לי תקופה שלא היתה פיגורטיבית חוץ מפלירט קצר־קצר עם המופשט, בגיל 23", היא אומרת. "ציור לא צריך להיות מופנה רק למי שקרא ספר לפני שהוא הולך לתערוכה. אני לא באה מתיאוריה. יש לי בראש תמונה, ואז אני מציירת אותה". תפיסה זו לא התקבלה בזירת האמנות המקומית באופן טבעי. לכן פרס שיף היוקרתי לציור פיגורטיבי שזכתה בו ב־2022 משמעותי לה מאוד.

"הרבה שנים גרתי על הר. לא סתם אני משתמשת בביטוי הזה. כשעליתי אליו גיליתי שאין לי מה לחפש בסצנה המקומית. בשנות ה־80 וה־90, וגם לפני כן, ציור פיגורטיבי לא היה לעניין. במקומות כמו לונדון או רומא לציור פיגורטיבי יש בסיס. את בונה את הציור שלך על המסורת הזאת. זה לא כמו בישראל שבה אין בסיס. זה משהו שמחקו לו את השורשים. אמרתי לעצמי: 'אם ככה, אני ממילא יכולה לקחת חופש ולעשות מה שאני רוצה'. לא היה לי מילייה, לא היה לי חבר אחד צייר. היום יש הרבה מאוד ציור כזה".

עתה יש גם עיסוק רב בגיל ובנשים כמו בדיוקן של הפורטרט של אמא שלה, נורית זרחי, שמופיע בתערוכה, ומעטר גם את שער הקטלוג. "זה ציור מלפני כארבע שנים, כשאמא שלי היתה באמצע טיפולי כימותרפיה, לכן היא עם כובע על הראש. לא רציתי לצייר אותה זקנה. היה חשוב יותר שהכוח של הציור יהיה יותר חזק מהזיקנה. כשמסתכלים על הציור, אין למתבונן מנוחה".

למה קראת לציור שלה "משהו נפלא"?

"כי זה משהו שהיא תמיד אומרת. כשהולכים עם אמא שלי למסעדה או בית קפה, היא חייבת שזה יהיה 'נפלא'. היא תמיד אומרת 'נלך לאנשהו נפלא'. כשמגיעים, זה אף פעם לא מאה אחוז נפלא. היא דווקא חמודה. היא נהנית. זה לא שהיא מתלוננת. אבל היא אומרת 'בפעם הבאה נלך למקום ממש נפלא'".

ציירת אותה כשקיבלה טיפולי כימותרפיה, זה בטח לא נפלא.

"לא, לא נפלא".

ליד הציור הזה יש שורה של דיוקנאות עצמיים של טהרלב. "זה כמו לכוון את הכלים מבחינתי. אם אני קצת לא בפוקוס, אז אני עושה דיוקן עצמי. עכשיו, לפני התערוכה, גמרתי את הציורים, ועשיתי עוד אחד. האחרון בשורה של הדיוקנאות המוצגים על הקיר הוא עדכני: זה הדיוקן הראשון שעשיתי מאז שאבי נפטר. פעם ראשונה שיש לי שיער אפור. הוא נקרא 'שנה ראשונה בלי אבא שלי'".

כשאני מבקשת ממנה לדבר על הציור ועל אביה, היא מזהירה, "אני תכף מתחילה לבכות כשאני מדברת על זה", היא אומרת ומוחה דמעות מעיניה: "אבא שלי היה המאמין הגדול בי, מאז שהייתי ילדה. הייתי עושה רישומים, מקווצ'צ'ת אותם וזורקת לפח, כי לא הייתי מרוצה מהם. הוא היה מוציא מהפח ושומר אותם. עד מותו הם היו ממוסגרים בבית שלו. הוא אמר לי פעם משהו נורא יפה ולכן הוא כל כך חסר לי פה: 'בעת צרה יש הרבה אנשים שיכולים להיות איתך. כשקורה לך משהו טוב, אתה מגלה שפתאום אין לך כל כך הרבה חברים'. בגלל שהוא היה איש מצליח ואיש מלא, הוא היה הכי יכול לשמוח איתי עכשיו. אני חושבת שנורא קשה בחיים למצוא מישהו כזה. הבן זוג שלי מאמין בי, גם הילדים, גם אמא שלי, אבל כמו שאבא שלי האמין בי - זה היה משהו מיוחד".