הריבון הפך לבריון של השכונה

חום מהביל וצחנת חרא של סוסים ומכת"זית. דגלים מתנופפים וזיעה והלמות תופים. חומות חיץ ופרסות נוקשות באספלט וגופים מבוהלים מתחככים אלה באלה במנוסתם. תפאורה של ימי הביניים, קפלן פינת יגאל אלון. הריבון שלח את גייסותיו, משוריינים ורכובים, לדכא את ההמון שמאיים לפרוק את זעמו.

זה מה שנשאר לשלטון: כוח. על כל היתר הוא ויתר. הסמכות המוסרית נזנחה. הרציונל הופקר. המחיר שנגבה - הכלכלי, הצבאי, המדיני - אינו פקטור. איש אינו טוען עוד שההפיכה נועדה להיטיב עם האזרח, גם לא שהתועלת שהיא טומנת בחובה עולה על הנזקים העצומים שכבר גרמה ועוד תגרום.

המהלכים הם חד־צדדיים כעת. כוחניים. מתריסים. שופוני מעל בימת הכנסת. אצבע בעין נוזלת של צפונבונים. התכלית היחידה היא מימוש גחמות אישיות וצרכים פוליטיים. לאלה אין אפשרות לספק צידוק מוסרי או היגיון בריא, ולכן הפחדה וטרור ושימוש בכוח הם הכלי היחיד שנותר לריבון. ראש הממשלה דורש עוד כוח, השרים תובעים להגביה את הרף, ערוצי הליבוי מדרבנים למכות נאמנות.

וזה מפחיד. לא רק פחד פיזי ממפגש כואב עם רגל של סוס או זרם מים אכזרי. מרגע שהפר את החוזה עם נתיניו, מרגע שוויתר על מחויבותו לפעול לטובתם ועבר לפעול למען עצמו, עוצמת הנקם של הריבון מבהילה יותר מכל איום גופני. האזרחים אינם יכולים לסמוך עליו עוד שלא יפגע בהם, ברכושם, בזכויות שלהם.

לא במקרה אנשי עסקים נמנעים, רובם ככולם, מלהצטרף לגל המחאה הנוכחי. הם לא שינו את דעתם ולא הפכו לפתע לתומכי ריסוק מערכת המשפט. הם פשוט מפחדים כעת מריסוק כוחם שלהם. מהמחיר שהם והחברות שלהם ייאלצו לשלם אם יפעלו לפי צו מצפונם.

מאז ומעולם היה לממשלה כוח עצום, אבל היא לא השתמשה בו כדי לרסק את מתנגדיה. בוודאי לא בגלוי, בהתרסה פומבית, תוך שבירת כל הכללים. היא החזיקה מקל גדול, אבל דיברה ברכות. היה צידוק למעשיה ואיזו דרך ארץ אזרחית להתנהל בה. כעת נציגיה משתלחים בכל מי שהעז להרים ראש, להשמיע קול, להביע התנגדות. זובור מביש ליועמ"שית, קריאות לחרם על עסקים שהעזו לחשוב אחרת, איומים על המפכ"ל בהעמדה לדין, קריאות לגמור מפגינים, השוואת קצינים לפושעי מלחמה, עלבונות שאוזניים תצילנה.

הריבון הפך לבריון של השכונה. בלי חברים, בלי לגיטימציה, כל מה שנשאר לו זה מקל גדול.

"החוק" נישא בפיהם של מחרביו ועברייניו, אלה שלשים את המילים הכתובות בו ומסדרים אותן מחדש מדי יום כדי לספק את צרכיהם המיידיים: הוצאות מעון, חזרה לשולחן הממשלה, ריצה לראשות העירייה, מימון נטול ליבה. רק תגידו, יש לנו חוק במיוחד בשביל זה. ואת ה"חוק" יש לכבד. אחרת נכה באם־אמא שלכם.

האמת, נשבר הזין. אין לי דרך מעודנת יותר לומר את זה. זה כל כך מופרך שקשה למצוא את המילים בתוך הזעם המשתולל שלא בא על פורקנו.

את הכוח והנחמה נשאר לשאוב רק מהידיעה שעוד המונים־המונים מרגישים בדיוק כמוך. ועוד מעט הם יתלכדו שוב ויתייצבו בגופם מול חומת ימי הביניים. זה המענה היחיד שהבריון של השכונה מבין.