צילום מתוך התערוכה. מחאת השפחות 2023 | צילום: אמיר גולדשטיין,
"מצלמה היא הנשק הלגיטימי של המחאה"
מחאות ותיעודן יכולים להשפיע על המציאות, משוכנעים במוזיאון על התפר בירושלים. בעיתוי מושלם נפתחה שם תערוכה הסוקרת 50 שנות הפגנות בישראל, מהפנתרים השחורים ועד קפלן. בעידן שבו לכל אחד יש מצלמה שמעלה ללא הרף דימויים לרשתות, גם אופי הסיקור התפתח, עם יותר נשים בפריים ויותר בימוי של הקומפוזיציה. ועדיין דבר אחד לא השתנה: "החובה להעביר מסר שלא צריך להסביר אותו, שמעביר את הרגע ואת הרגש"
"דמוקרטיה אומרת", הוא שמה של תערוכת צילום חדשה, ושיבוש מכוון של קריאת המחאה "דמוקרטיה או מרד" נגד ההפיכה המשטרית. התערוכה מוצגת כעת במוזיאון על התפר בירושלים, שנמצא בין העיר המזרחית של ירושלים לבין שכונת מאה שערים החרדית. בתערוכה, המאגדת צילומים מ־50 שנות מחאה, יש מבחר גדול של דימויים: מהפגנות "הפנתרים השחורים" בשנות ה־70 ועד המחאה של היום נגד ההפיכה המשטרית — המחאה הגדולה והארוכה ביותר בתולדות המדינה.
בטווח מוצגים תצלומים, בין השאר, מפינוי ימית בשנות ה־80, המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה, מחאות החרדים נגד גיוס, מחאות פינוי גוש קטיף, מחאת פינוי עמונה, מחאות האתיופים, מחאות הנכים ומחאות בלפור.
בין הצלמים המשתתפים בתערוכה נמצאים ענת סרגוסטי ומיקי קרצמן, שהצילומים שלהם מפינוי ימית ופינוי גוש קטיף חולקים שטח משותף; ורדי כהנא שצילמה את הפריים האחרון של אמיל גרינצווייג בחיים בהפגנה הגדולה של "שלום עכשיו" שבה נרצח; צילום של שמואל רחמני מהפגנת ה־400 אלף בכיכר מלכי ישראל; פבל וולברג מציג צילום של האוהלים במחאת הדיור; תומר אפלבאום שצילם מלמעלה את ההפגנה בכיכר רבין כשכולם שמרו על ריחוק חברתי ועמדו במרחק שני מטר זה מזה; הדס פרוש שצילמה עכשיו שני גברים מתנשקים באמצע איילון, רגע לפני שמפנים אותם; וכמובן צילומי הרחפן של אור הדר מצומת קפלן, שנהפכו לסמל המחאה הנוכחית. “דרך הצילומים”, אומר חן שפירא, אוצר התערוכה, “היא מציעה כמה נקודות למחשבה מחודשת על המשמעות החברתית והפוליטית של מחאה. אני מתעסק בנושא של מחאות והפגנות מ־2011 אז הוזמנתי כאמן לצייר ציור קיר במוסררה. התחלתי לחקור את המחאה של 'הפנתרים השחורים'. עשיתי ציור קיר גדול וקראתי לו 'חומה ומגדל גרסת הפנתרים'. הרבה דברים שהם אמרו אז על חוסר שוויון וצדק עדיין רלבנטיים. מעבר לטקסטים הנוקבים שלהם, הם כבשו לעצמם מקום בהיסטוריה הישראלית גם בתמונות מהמחאה שלהם”.
“ניסיתי להבין את התופעה בכלל”, מסביר שפירא, “למשל, מה הקשר בין מחאות פוליטיות לאלה על יוקר המחיה. ראיתי את החוט המקשר בין המחאות השונות. ועשיתי כמה תערוכות מהחומרים שלהם, ומשם זה התגלגל לתערוכה גדולה בגלריה החינוכית על מחאות בכלל".
לפני חצי שנה פנו אליו ממוזיאון קו התפר לאצור תערוכה בנושא. “זה מוזיאון פנטסטי, חברתי ופוליטי מאוד, שונה מהממסד הרגיל. הוא על התפר גיאוגרפית, כי הוא מחבר בין חרדים, חילונים וערבים, אבל גם על התפר בין אמנות טהרנית לאמנות עכשווית פוליטית, ביקורתית, נושכת לפעמים. מבחינתי זה חלום שהתגשם".
שפירא רואה את עצמו כחלק מהמחאה הנוכחית, ומאמין בחשיבותה. "בעיניי מחאות משנות מציאות. רגילים לחשוב שהן לא משנות כלום, אבל למשל הפנתרים בוודאי שינו מציאות. הם פקחו עיניים לחוסר השוויון ושמו אצבע על עוולות. הם היו חלק מהגורמים שהביאו למהפך של 1977. המחאה של 'ארבע אמהות' גרמה בסוף ליציאה מלבנון. ללא המחאה ההתנתקות היתה מתרחשת אחרת לגמרי. אני לא מתיימר להציג מחקר אמפירי אובייקטיבי. זה מחקר בעיניים של אמן, ומה שחשוב לי זה חופש הביטוי".
למה קראתם לתערוכה "דמוקרטיה אומרת"?
"הכוונה היתה להתייחס לקריאה 'דמוקרטיה או מרד' שנשמעת, אבל זאת גם תזכורת למה אומרת דמוקרטיה — מה המשמעות שלה: חופש ביטוי, שוויון בייצוג, הפרדת רשויות, חוקה. היא גם אומרת משהו על הפלסטינים שחיים בחוסר דמוקרטיה מוחלט. על כך שעוד לפני המשבר הנוכחי יש כאן שני משטרים: אחד אפרטהייד והשני לכאורה ליברלי, יהודי, ישראלי — מחוץ לשטחים".
איך היית מגדיר צילום מחאה?
"לכל אחד מאיתנו יש קול ומצלמות. צריך להשתמש בהם בחוכמה, כי הם סוג של נשק לגיטימי לחלוטין. הצלמים המקצועיים הופכים במצבים האלה מעין אובייקטיבית לאקטיביסטים. המטרה בתערוכה היא להביט בדברים בדמוקרטיה הישראלית שעדיין אפשר לצלם ולפרסם. להזכיר, למשל שבעזרת הצילום של ענת סרגוסטי מאום אל־פחם, כאשר מאיר כהנא רצה להיכנס לעיר, קמו התושבים ולא אפשרו לו. היה שם גם ביטוי של סולידריות".
שפירא אומר ש"כיום מתנהל מאבק דימויים. זה קשור גם לכך שהטכנולוגיה מאפשרת לכולם לצלם, ובדרכים שונות. הציוד אומנם השתנה אבל המהות לא. הכוח נשאר אצל המפגין שעדיין יכול להתנגד: הוגה הדעות ולטר בנימין הזהיר כבר בראשית המאה ה־20 שהדימוי יותר חזק מהמציאות. אבל אנחנו כבר שם וצריך להתנהל עם זה בתבונה".
במה השתנה צילום המחאה במשך השנים?
"הנוכחות המגדרית משתנה, היום יש מקום לקול הנשי. הצלם בן כהן, למשל, עושה עבודת קודש ומצלם את מובילת מחאת קפלן שקמה ברסלר והעיתונאית האקטיביסטית אור־לי ברלב — ומראה את הנשים בקדמת הבמה. בשנות ה־70 היו רק גברים בחוץ: הצעדה של 'שלום עכשיו' בהפגנה הגדולה שהסתיימה באסון, למשל, היא של רק של גברים. אני ניסיתי לבטא את השינוי בתערוכה, לדוגמה עם תמונה של ויקי שירן, מהחלוצות של הפמיניזם המזרחי".
למה לא הכנסת את התמונה האיקונית של שקמה ברסלר מפונה על ידי שוטרים, מניפה את ידה האוחזת בדגל כמו ז'אן דארק?
"הדימוי הזה נהפך לקלישאה. העדפתי את הצילום של כהן בקפלן כשלצדה מתורגמנית".
הצלמות ורדי כהנא וענת סרגוסטי, המשתתפות בתערוכה, תיעדו את מחאות שנות ה־80. סרגוסטי, צלמת וכתבת "העולם הזה" בעבר, נחשבת גם לצלמת המלחמות הראשונה בישראל, מציגה בתערוכה חמישה צילומים, בהם כאמור זה שבו כהנא ניסה להיכנס לאום אל־פחם ופגש בהתנגדות אדירה; אחת מעצרת של הליכוד בכיכר מלכי ישראל בתל אביב לפני הבחירות של 1984; ואחת מפינוי ימית, שבה נראים צחי הנגבי וחבריו מתבצרים על אנדרטה גבוהה. "התמונה בימית צולמה בדיוק לפני 40 שנה ועדיין יש בה כוח. כי היא תפסה רגע וממשיכה להעביר אותו. אחד הקריטריונים לצילום טוב זה שלא צריך להסביר אותו, שהוא מעביר את הרגע והרגש".
מה מקומה של הצלמת כשהיא ניצבת מול מחאה?
"אני חושבת שלדימויים יש יכולת להשפיע וכעיתונאים אנחנו אמורים להתריע ולהעביר ביקורת ולגרום לכך שזה ישתפר. אני לא רק השליחה שמעבירה את הסיטואציה. האימג' של הפגנת ה־400 אלף, אחרי הטבח בסברה ושתילה, שינה את פני הדברים. אם זה לא היה מתועד ומופיע בטלוויזיה או בעמודים הראשונים של העיתונים אולי לא היו מקימים ועדת חקירה ולא היתה נחשפת הזוועה ואריק שרון לא היה משלם על כך בכיסאו.
"גם אם המהלכים בכל זאת בוצעו, כמו ההתנתקות ופינוי גוש קטיף. האימג'ים משמשים את הימין כיום — כשהוא 'נוקם' על הפינוי ומשווה בין המחאות אז והיום. הצילום עוזר לספר את הסיפור להכריז שהיה פה רגע מאוד עוצמתי — אחרת זה עץ שנופל ביער ואיש לא שמע את הנפילה. יותר ממילים, צילומי המחאה הם שהופכים לחלק מההיסטוריה".
במה הדימויים במחאה הנוכחית שונים מאלה שלך בתערוכה?
"המחאה היום נורא מצולמת, זה מה שחזק בה. אני מצאתי בה שתי מגמות: האחת זה שהיא מתנהלת כסוג של מיצג ויזואלי עם צילומי הרחפנים שמתעדים את שלטי הפריסה המתחלפים בצומת קפלן ודרך בגין או מצעד השפחות שמסתדרות כך שהרחפן יראה משהו מאוד מבוים — זה פחות צילום של 'לתפוס את הרגע' ויותר ליצור רגע חזותי שבו הצילום העיתונאי והראייה העיתונאית פחות משמעותיים. זה מקרה שבו המצולם מביים את עצמו. זה ז'אנר שלם ומשהו שאני פחות מתחברת אליו, כי זה משהו שמישהו תכנן עבורי.
"המגמה השנייה היא הרגעים של המשטרה מול המפגינים. בין המפגינים עצמם יש צלמים מאוד טובים שנמצאים בשטח 24/7 — הם תופסים את הרגעים האיקוניים, שהכוח שלהם הוא בכך שהם יכולים לעניין ולתפוס את העין גם כשהם מנותקים מהזמן ומהמקום".
ורדי כהנא, שדווקא ידועה בזכות צילומי הסטודיו שלה, משתתפת בתערוכה הזאת עם תמונה מפורסמת אחת — זו של הרגע האחרון של אמיל גרינצווייג בהפגנה שבה נרצח. אבל האופן שהיא מציגה אותה מלמדת על השינוי הגדול שחל בתחום הצילום. בתערוכה היא הגדילה מאותו אירוע יריעת קונטקטים שלמה — דף של פריימים מוקטנים מתוך סרט צילום שממנו נהגו לבחור את התמונה הרצויה ולהגדיל אותה.
"מה שרואים בו זה סיקוונס של אלימות. לא רואים את הרוצח. אבל רואים אווירה של התלהמות. בתוך הדבר הזה יש שלושה קליקים של הצועדים בשורה הראשונה שהגיעו לעצרת של 'שלום עכשיו' בצעדה ממרכז העיר לכיוון משרדי ראש הממשלה. אני הייתי ברחבה וחיכיתי למפגינים. אז עוד לא היה 'לה פמיליה' אבל היה אותו ז'רגון של אלימות. המפגינים הגיעו כמו נחיל. זו היתה הפגנה גדולה מאוד של אלפי צועדים, והשורה ראשונה תפסה לי את העין כי זה היה מראה מאוד חזק. הם הלכו שלובי זרוע, מתוך מטרה להגן על המבנה של המצעד. זה לא היה סוג של אסתטיקה של הפגנות, אלא נועד להגן על השורות מאחוריהן.
"הספקתי לתת שלושה קליקים בעידן האנלוגי של 1983, שבו לא היה פוקוס אוטומטי ולא מנוע על המצלמה והייתי צלמת צעירונת אז לא היה לי ציוד מספיק טוב גם ביחס למה שהיה אז. צילמתי על הבאב־אללה לתוך השחור, מקווה שזה לא ייצא שרוף, שיהיה בפוקוס. מתוך שלושת הקליקים, רק אחד יצא בפוקוס. הצילום האיקוני הוא לא זה שיצא הכי חד, אלא זה שהיה בו משהו במבנה שהפך אותו לזכור במיוחד. הוא גם זה ש'שלום עכשיו' עשו בו שימוש".
הטכנולוגיה באמת שינתה את צילום המחאות היום?
"יש עכשיו אסתטיקה של הפגנות. ההבדל הוא שכעת התודעה מהונדסת תקשורתית, ואני אומרת את זה לא מתוך נוסטלגיה או תחושה של מה שעכשיו לא בסדר או מה שהיה אז לא מספיק טוב. לכן להרבה מהאקטים של המחאה יש כוריאוגרפיה לטובת הצילום. למשל, מצלמת הרחף שקולטת את הפעילות המאוד חשובה של הנשים הלבושות כמו ב'סיפורה של שפחה'. זה ממש שיווק צילומי שנועד להביע עמדה פמיניסטית.
"בשנות ה־80 צילמנו מה שראינו, הצילומים הללו הגיעו לצופה במרחק של יום, מה שנתפס היום כנצח מבחינת הצופה הנוכחי. היום בגלל המהירות של הרשתות החברתיות, כל התרבות הוויזואלית שלנו השתנתה. גם הינדוס התודעה נעשה לטוב ולרע. הוא יכול לייצר דימוי אותנטי ודימוי מאוד חזק ושקרי וקשה להבין מהו מה. יש כאן הצפה שגורמת לסחרחורת וחוסר יכולת לספוג שמבלבל".
את מצלמת את המחאה הנוכחית?
"ממש לא. אולי לווטסאפ המשפחתי. יש דור צעיר שעושה את זה. חוץ מזה שהצילום שלי בשטח היה המסדרון אל ההיכל של צילום בסטודיו. זה ההבדל בין הצייד ללקט. המטרה שלי היא ליצור דימויים, פחות לצוד אותם . אני יודעת את מקומי. היום כשאני הולכת להפגנות, אני לוקחת איתי רק זמבורה ומזיעה שם כמו כולם".