הנשים של הטור דה פראנס היו מעדיפות לוותר על גלגלי העזר

כשדבוקת רוכבי הטור דה פראנס החלה לטפס לפני כעשרה ימים לכיוון אתר הסקי האלפיני מורזין, המוני אדם המתינו דרוכים בשולי הדרך. חלקם הגיעו לאזור כבר בשעות הבוקר המוקדמות, אחרים אפילו לנו עם בני משפחותיהם בשטח, רק כדי שיוכלו לעודד את אלילי הרכיבה כשאלו יחלפו על פניהם באחת העליות האפיות של המרוץ המפורסם. "לראות את הטור דה פראנס חולף על פניך זה דבר מטורף שאי אפשר בכלל להבין", סיפר לי חבר שהיה במקום באותן שעות מלהיבות, "כשאתה שם, אתה מרגיש שהאדמה פשוט רועדת. יש לך חצי מיליון איש על ההר שמחכים באקסטזה לראות את הרוכבים מגיעים. אחרי שהם חולפים, המעריצים לא רוצים לרדת מההר". כל זה במקביל למיליונים שבכל שנה נדבקים למסך בזמן השידורים החיים של הטור דה פראנס ומתמוגגים מהנופים המהפנטים והאקשן הבלתי פוסק.

אולם רבים ממעריציו של מרוץ האופניים המפורסם בעולם אינם יודעים את העובדה הבאה: באותו יום שהטור דה פראנס בעצם מסתיים בשדרות האליזה בפריז, כפי שקרה ביום ראשון השבוע, תחרות אופניים שכנראה אינה פחות חשובה יצאה לדרכה על כבישי צרפת - הטור דה פראנס לנשים. גם הוא מרוץ אופניים מפרך של 956 ק"מ, שמתפרס על פני שמונה שלבים, חלקם הרריים ומאתגרים ביותר. מאחורי טור הנשים, שאליו מגיעות רוכבות האופניים הטובות והחזקות בעולם, עומדת חברת ASO - חברת הענק שמפיקה גם את הטור דה פראנס לגברים.

אבל בשונה מאוד מהאח הגדול שהשנה חגג 110 שנים לקיומו, הטור דה פראנס לנשים מתקיים השנה בסך הכל בפעם השישית. זאת לאחר שחודש אשתקד. הרוכבות הטובות בעולם נאלצו להמתין לא פחות מ־33 שנים עד לקיומו המחודש שהחל בשנה שעברה אחרי שנים ארוכות של בצורת. "אין לו היתכנות כלכלית", טענו אז מארגניו, שהורידו עליו את המסך ב־1989 ושלחו את מיטב הרוכבות בעולם הביתה.

כיום הממסד הספורטיבי משוכנע שהמצב שונה. "ספורט הנשים נמצא במקום אחר לגמרי", טוענת קייט ורונאו, מנהלת בכירה בחברת "זוויפט", אחת מנותנות החסות הראשיות לטור דה פראנס לנשים, ומי שהיתה בעצמה רוכבת אופניים מקצוענית. "כיום החברות שתומכות בספורט נשים רואות תמורה משמעותית וממשית להשקעתן".

בלי הטור אפשר לומר שאין לרוכבות אופניים מקצועיות לאן לשאוף, טוענות הרוכבות שבמשך שנים ארוכות הביטו בקנאה על מרוץ הגברים. "אם הטור דה פראנס לנשים היה מתקיים בעבר, אין לי ספק שהייתי עולה על האופניים כבר בשלב מוקדם יותר בחיי", טענה המדליסטית האולימפית האמריקאית, לילי וויליאמס, שמספרת כי נדבקה בחיידק הרכיבה לאחר שנהגה לצפות בטור הצרפתי עם משפחתה.

אולם מי שסבורים שקיומו של הטור דה פראנס לנשים הוא תיקון מלא לעצמו, צפויים להתבדות. בימים שבהם נשים משתתפות בתחרויות מרתון ואפילו אולטרה מרתון וגומאות בדיוק אותו מרחק כמו הגברים, בענף האופניים הן עדיין מקבלות "הנחות" משמעותיות. לטעמן, משמעותיות מדי. המספרים אינם משקרים: בעוד הגברים רכבו בטור דה פראנס 3,406 ק”מ שנמתחו על פני 23 ימים, הנשים, כאמור, צפויות לרכוב מעט פחות מ־1,000 ק"מ ב־8 ימים. בזמן שהגברים "נהנים" בכל שנה ממספר שלבים שחורגים מגבול ה־200 ק"מ, הנשים מוגבלות לכל היותר ל־160 ק"מ יומיים, כך על פי תקנון איגוד האופניים הבינלאומי (UCI).

"אף על פי שאני שמחה על קיומו של הטור דה פראנס לנשים, הדרך שלנו לשוויון בהשוואה למרוץ הגברים עדיין ארוכה", טוענת קתרין ברטין, רוכבת עבר ופעילה למען זכויות נשים בספורט, ומי שנחשבת גם לגורם הדומיננטי ביותר שדחף במשך שנים רבות לקיומו של המרוץ. "לטעמי אפשר לעשות יותר כדי להשוות את מרחקי השלבים ורמת הקושי הכללית. קשה להתעלם מכך שהמארגנים, וגם איגוד האופניים הבינלאומי, עדיין מאמינים שנשים לא מסוגלות להשלים את אותם מרחקים שגברים רוכבים".

צלילה לנתונים נוספים מגלה שחוסר השוויון לא נוגע רק למרחקים: בזמן שמנצח הטור לגברים, יונאס וינגגור הדני, גרף השנה לכיסו פרס זכייה בסכום של 500 אלף יורו, מנצחת הנשים השנה תיאלץ להסתפק ב־50 אלף יורו בלבד. גם סכום הפרסים הכולל גבוה יותר בגרסת הגברים: קרוב ל־2.5 מיליון יורו בהשוואה ל־250 אלף יורו אצל הנשים. "נכון שאנחנו רוכבות פחות ימים", אומרת ברטין, "אבל כדי שהתנאים יהיו שווים, המארגנים - שמתהדרים בכך שבטור דה פראנס לנשים פרסי הזכייה הם הגבוהים ביותר בתחום - צריכים להעלות את סכום הזכיות הכללי באופן דחוף". לדבריה, על מנת שהתנאים יהיו שוויוניים, על הנשים לקבל לפחות 760 אלף יורו בסכום הזכיות הכולל ולא יורו אחד פחות.

אבל חשוב יותר מכל הוא זמן המסך ומשך החשיפה שאותו יקבלו הרוכבות בשידור חי. אם בעבר, גם במרוצים החשובים ביותר, הסתפקו הרוכבות בפירורי זמן מסך מקוטעים, הפעם יש ציפייה לקיומו של שידור ארוך, מלא וממצה בדומה לזה שמתרחש בטור דה פראנס לגברים. "אם המארגנים מוכרים 6 שעות של שידור ישיר לגברים, אני מצפה שינהגו באופן זהה גם בנשים", מסכמת ברטין, "גם הרוכבות צריכות להראות לנותני החסות שהן קיימות".