"כל משפט של האמא הסובייטית שלי יכול להפוך לעלילה שלמה"

"זה דבר מאוד סובייטי — להגיד דברים כמו שהם. זה שונה מהישראליות, שבה יש הרבה מחשבה על 'איך אני נראה מהצד', 'שלא ידפקו אותי', 'שלא אצא פראייר' ו'אני צריך להיות כמו כולם'", אומרת דנה אברמוביץ', יוצרת ותסריטאית הסדרה "סובייצקה" שעולה היום בכאן11. "כשהייתי קטנה חשבתי שלהיות כמו כולם זה שווה ערך להשתלבות. לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא חייב להיות ככה. כי להיות מיוחד זה לא אומר להיות שונה באופן שלילי. זו תובנה שלמדתי מההורים שלי. הם הבינו שיהיה לי לא קל כבת למהגרים, אז הם הכינו אותי. אמרו לי 'ההורים שלך מדברים שפה אחרת, לא נשמעים כמו כולם, אבל תסבירי לילדים שזה דווקא טוב'. זה היה המגן שלי בילדות, וכשגדלתי כבר לא הייתי צריכה להשתמש בו".

"סובייצקה" מתמקדת בענת (סוזנה פפיאן), צעירה בת למשפחת עולים מברית המועצות לשעבר, שמתכחשת למוצאה הסובייטי בניסיון להיטמע בחברה הישראלית, ובייחוד בתל אביב שאליה עברה לא מזמן. אבל כשאבא שלה (גרא סנדלר) מפוטר ללא פיצויים מעבודתו בבית שאן, והפקיד בביטוח לאומי מתנשא עליו ועליה — היא מתפוצצת בעצבים, ויורה לעברו מניפסט רושף ועצבני על כל צרות העלייה, שנקלט בנייד של עדת ראייה, ובעקבות זאת נהפך לוויראלי בטיקטוק. שם ענת נהפכת לאייקון אקטיביסטי, אקטי־סובייטי, לסובייצקה. היא "קולו של הדור הסובייטי החדש", כפי שהאינטרנט קורא לה, תפקיד שאליו נקלעה בעל כורחה.

אברמוביץ': הוריי ידעו שיהיה לי לא קל כבת למהגרים, אז הם הסבירו לי: 'ההורים שלך מדברים שפה אחרת, לא נשמעים כמו כולם, אבל תסבירי לילדים שזה דווקא טוב'. זה היה המגן שלי" | צילום: יובל חן

לאברמוביץ' יש אוזן טובה מאוד לניואנסים עדינים, לאיך שאנשים מדברים, וזה ניכר בסדרה, שאמנם עוסקת בדברים רציניים כקשיי עלייה ומעמדות חברתיים, אבל מלאה בהומור עצמי, קהילתי וכללי. "סובייצקה" מביעה קול מאוד אותנטי, ונוגעת בהרבה סטריאוטיפים, עם הבחנות בין סוגי עולים שונים. "הדמויות שכתבתי הן מאוד מורכבות", היא אומרת. "יש גם הרבה בנים שבוכים בסדרה".

הטייטל "קולו של דור", שמוזכר בסדרה, מרפרר לציטוט האיקוני מפרק הפתיחה של "בנות" של לינה דנהאם, והאווירה של הדור הזה נוכחת גם בסדרה הישראלית. ברגעים שבהן הדמויות בכוונה מדברות קצת בסיסמאות, ומסבירות דברים כמו "הם לא מבדילים בינינו, אנחנו כולנו רוסים מבחינתם", כפי שאומרת אחת הסטודנטיות לגיבורה. "הייתי בקבוצות כאלה של אקטיביסטים, וכך הם מדברים", אומרת אברמוביץ'.

לא רק ההשפעה של "בנות" ניכרת, אלא גם של סדרות כמו "ברוד סיטי", "לא בטוחה" ו"טרנספרנט", שעליה אומרת אברמוביץ' כי "זו יצירת מופת ורפרפנס לסדרה שלי, אף על פי שחברי המשפחה שבה הרבה יותר דפוקים ורעילים מהמשפחה בסדרה שלי. המשותף הוא שהם תמיד יחד".

פפיאן בדמותה של ענת ב"סובייצקה". "קולו של הדור הסובייטי החדש" | צילום: מיכה בריקמן, באדיבות כאן 11

דמותה של ענת מבוססת על חייה של אברמוביץ' (29), שנולדה באזרבייג'ן ועלתה עם הוריה לישראל כשהיתה בת שנה. אברמוביץ' גדלה בבית שאן, עברה לגור בתל אביב ואפילו למדה מתמטיקה באוניברסיטת תל אביב בגלל הוריה המתכנתים, לצד לימודי תסריטאות. "אני איפשהו בין ענת וסטאס, אחיה שכן הלך ללמוד תכנות", היא אומרת. "אבל אני בת יחידה, ומדברת עם ההורים שלי ברוסית. למעשה הפעם הראשונה שדיברתי רוסית עם אנשים שהם לא מהמשפחה שלי היתה עכשיו על הסט".

כמו ענת, גם אברמוביץ' היתה על מסלול קבוע מראש "להיות מדענית בטכניון או משהו כזה. ואז הגעתי ליחידת ההסרטה בצה"ל, שהיא כמו מחוז של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ושם החיים שלי השתנו".

איך ילדה שבמסלול להיות מדענית מגיעה ליחידת ההסרטה?

"ביקשתי להגיע אליה כי אuמנם הייתי במגמה מדעית, אבל למדתי בעצמי פוטושופ. בכיתה ט' קיבלתי מחשב, והתחלתי לראות בו סרטים וסדרות. אז הבנתי שיש משהו שאני אוהבת ממש".

אחרי השירות אברמוביץ' נרשמה לתואר ראשון דו־חוגי במתמטיקה וקולנוע באוניברסיטת תל אביב, "אבל אחרי חודש פרשתי מהמתמטיקה. עם הקולנוע המשכתי לתסריטאות ושם התחיל 'סובייצקה'. הכל היה סימבולי. באותו שבוע שבו קיבלתי 100 בעבודה על תיאוריות קולנועיות, עבודה שהכי נהניתי לכתוב, קיבלתי 55 בליניארי. נראה לי שאמא שלי אפילו לא יודעת".

בסדרה ענת מתנגדת בחירוף נפש להצטרפות לנבחרת המתמטיקה. מה מרתיע אותה יותר — השיוך הרוסי או המתמטי?

"זה קצת הביצה והתרנגולת. השיוך ה'רוסי' והמתמטיקה שלובים זה בזה והיא לא יכולה להפריד ביניהם. היא הלכה ללמוד מתמטיקה בגלל ההורים הסובייטים שלה ולא מרצונה. היא רואה בשניהם עסקת חבילה ולא מצליחה להפריד".

המעבר לתל אביב בגיל 21 וגניזת חלום המתמטיקה והטכניון לא היו מובנים מאליהם עבור הוריה של אברמוביץ' והם לוו במשא ומתן. "הם ראו שאני מרוויחה כסף מהעבודה כעורכת, והייתי תמיד ילדה טובה, אז הם השתכנעו", ואז היא מוסיפה בצחוק: "כל זאת עד שהם יראו את הסדרה ויגידו 'למה לא יכולת פשוט ללכת לטכניון וללמוד תכנות?! למה את לא סטאס?'".

אבל סטאס לא נראה מרוצה מחייו. "הוא רוצה להיות פמיניסט שלוקח חופשות לידה", מסבירה אברמוביץ'. "אפרופו פמיניזם, שמתי לב שיש הרבה יותר איקונות נשים שמייצגות את התרבות הסובייטית בישראל — מיבגניה דודינה (שמגלמת את האם בסדרה — ר"ק), דרך אניה בוקשטיין, מרינה מקסימיליאן, זויה צ'רקסקי ואפילו ניקול ראידמן ואנה זק".

גם ענת מצטלמת כאייקון פמיניסטי — רוזי המסמררת האמריקאית.

"אני מרגישה שהפכתי לפמיניסטית בלי שאמרו לי להיות כזאת. אפילו שם המשפחה שלי הוא של אמא שלי ולא של אבא שלי. כי רצו שיהיה לי שם יהודי יותר. הציפייה ממני היתה ללמוד ולהרוויח הרבה כסף. סבא שלי תמיד אמר לי 'את הכי חכמה מכולם'. היה לי מוזר להבין בגיל מאוחר יותר שהעולם לא כזה. כי הורים שלי לא היו מסתכלים על החלוקה ביניהם כשוויונית, אלא כלוגית. הוא יותר טוב בלעשות כלים, אז הוא יעשה אותם. הוסללתי לפמיניזם מאוד ספציפי. גם בפגישה הראשונה של הליהוק של הסדרה היינו רק נשים בחדר — הבמאית ענת סטלינסקי, עורכת התסריט אסתר נמדר תמאם, המפיקות דנה פרנר והילה אלון, המלהקת לימור שמילה ואני".

ענת היתה מגיעה להפגנות בקפלן בתחפושת של שפחה?

"אני שואלת את עצמי את אותה השאלה. נראה לי שהיא היתה הולכת, אבל עם הסתייגויות וחששות שיש למהגרים ולמיעוטים באופן כללי בישראל. כי מה שקורה כאן מזעזע — בכל שבוע את מתעוררת עם עוד זכות שנשללת ממך כאשה. מצד שני, כעולה ובת של עולה, עם כל הסיפורים שעברנו מול הרבנות, אנחנו קצת מרגישות שנשללו מאיתנו זכויות כבר מזמן. איפה הייתם אז? כל עלייה כאן ספגה קשיים — המזרחים, הרוסים, האתיופים — ולא למדו מזה שום דבר".

הוריה של אברמוביץ’ מוזכרים לא אחת בריאיון, עם הרבה גאווה והתרגשות. היא שילבה בתסריט אזכורים של המשוררים לרמונטוב ומאיאקובסקי כמחווה לאמה ולסבתה (שהיתה מרצה לספרות), ובזכות אמה היא מאמינה ביכולתה שלה לכתוב עונה נוספת לסדרה, "אפילו שאני גמורה", היא אומרת. "אני פשוט יודעת שכל משפט של אמא שלי יכול להפוך לעלילה שלמה", היא אומרת. כשהיא מספרת עליה, היא — כמו הדמויות שהיא כתבה — דומעת ומתרגשת.

הבכי הוא בגלל הסיפורים על ההורים או פשוט כי את "סובייצקה"?

"כשהייתי ילדה הייתי רגשנית, ואז שוב כשסבתא שלי נפטרה כשהייתי בתיכון. אבל עכשיו סביב הסדרה נהייתי בכיינית. כי ההורים שלי פשוט חמודים. וחוץ מזה, אסתי, עורכת התוכנית, תמיד אומרת לי שהסצנה הכי טובה היא זאת שאת בוכה מול המחשב כשאת כותבת אותה. אז אני יודעת שכשאני בוכה, זה טוב, כי אסתי אמרה".

יש סטריאוטיפ שקשור לטראומת העלייה של נשים מברית המועצות, שאת לא ממש נוגעת בו.

"את מתכוונת ל'רוסייה זונה'. יש התייחסות אגבית לזה באחד הפרקים. יש הבדלים שקשורים לגיל שבו עלית. אניי הייתי בת שנה, אבל ענת, במאית הסדרה שגדולה ממני בעשור, מתייחסת לזה אחרת. היא גדלה בתחושה שמקטלגים אותה. לכן, כשיצא השיר של עומר אדם 'קאקדילה' (שמנציח את הסטריאוטיפ הגזעני — ר"ק), היא נפגעה, בעוד אני לא הרגשתי שהוא נוגע לי. כי היום נוטים לקטלג את יוצאי ברית המועצות יותר כהייטקיסטים, ואני צריכה להזכיר לכולם שהמעמד הסוציו־אקונומי של ההורים שלנו היה מאוד נמוך, תודה רבה. אז בסוף החלטנו לדבר על הסטיגמה של הנשים הסובייטיות בלי לתת לה יותר מדי משקל, כדי לא להאכיל את המפלצת".