מחיר שיקום האמון: כסף מההליקופטר, עכשיו

צומת אורים, היום העשירי למלחמה בדרום. תחנת דור אלון נראית כמי שנכבשה על ידי חיילי צה"ל שהפכו אותה למוצב אחורי. עשרות כלי רכב וחיילים במדים מתרעננים בשלוק אזרחי לפני שהם ייכנסו למי יודע כמה זמן לתוך עזה.

השיירה שלנו מתחילה לנסוע לכיוון קיבוץ בארי. בדרך עוברים, כמו בתוך סיור תיירות זוועות, בכביש המוביל לקיבוץ רעים ואל מתחם המסיבה שבה נרצחו מאות ישראלים. ריח שריפה חורך את הנחיריים. בפנייה לקיבוץ בארי השלטים מבשרים על האטרקציות התיירותיות שבימי שגרה. את הפסטורליות הזו תפסו הטנקים, הנגמ”שים, ערמות האפודים המסודרים בסדר מופתי ומאות החיילים שרובצים על הדשא ונחים לפני המשימה הבאה שתוטל עליהם. פניהם הצעירות לא צריכות לנפק קריאות קרב הירואיות לעוד מצלמה שנפתחת. הם יושבים שם מהורהרים, מעכלים את מה שעברו ואת מה שעוד יגיע. שום דבר לא הכין אותם לתופת הזו. גם לא את מפקד גדוד 51 של גולני שהוקפץ מביתו באותה שבת ארורה. הוא וחייליו נלחמו בחירוף נפש בתוך תרחיש שמעולם לא התאמנו אליו. קריסת הקונספציה המודיעינית שנטחנת באולפנים (חמאס מורתע, יש מכשול) תורגמה לכוחות הלוחמים כך שאלו התאמנו על תרחיש הגנה הכולל חדירה ליישוב או שניים לכל היותר. אף אחד לא חלם על ניהול אירוע ב־22 יישובים ובעיקר לא עמוק בתוך הערים הגדולות. שני רכבי טויוטה מאובזרים עם לוחיות רישוי פלסטיניות בלב קיבוץ בארי הם עדות חיה להפתעה הזו. הקלנועית התקועה בתוך סבך העצים שמעליהם, הריח החריף שנישא באוויר ו־108 מחברי הקיבוץ שנהרגו הם התוצאה שלה.

כל שיחה עם איש צבא נפתחת במשפט - כשלנו בהגנה על התושבים, לא עמדנו במשימה. המילים האלו נאמרות על ידי המפקדים שנלחמים כבר עשרה ימים ואיבדו עשרות מפקודיהם והן לא נאמרות מן הפה אל החוץ. נדמה שהמשפט האגבי הזה חורך למג"ד את הוושט ולמרות זאת הם מישירים מבט, מכירים בו וכבר הסיקו מסקנות אופרטיביות שיסייעו להם בהמשך הלחימה.

דווקא משום כך, בולט החידלון הערכי והביצועי של בנימין נתניהו וממשלתו. עד לרגע הזה, ואף על פי שהרמטכ"ל וראש השב"כ לקחו אחריות מלאה - בצמרת המדינה שקט. אפס מנהיגות, אפס דוגמה אישית והרבה נאומים מנותקים כאילו האירוע כולו התחולל תחת אחריות ממשלתית אחרת וכעת הגיעה ממשלה חדשה שנדרשת לסדר את העניינים.

אי־לקיחת האחריות היא לא עניין הצהרתי. מעבר לפגם המוסרי והערכי שבאי־קבלתה היא מחלחלת למטה, גם לכלכלה ולחבילת הפיצויים שתעניק המדינה לאזרחיה. יישובי העוטף יפוצו עד לשקל האחרון, נדמה שהתובנה הזו כבר נפלה באוצר. אבל קחו, למשל, את אופקים. עיר בטראומה שסופרת עשרות רבות של הרוגים ומי יודע כמה תושבים בטראומה. מה מציעה המדינה לתושבי אופקים? לאחר 10 ימי לחימה היא לא מציעה להם כלום בהיבט ההתרעננות. התושבים באופקים שהמחבלים דפקו להם או לשכניהם בדלת, שהמדינה הפקירה את ביטחונם האישי לא לוקחת עליהם אפילו אחריות כלכלית. וזה רק הלינה. מה עם הליווי הנפשי שאליו יידרשו תושבי העיר, כמה מדורי גיהינום הם יידרשו לעבור כדי לזכות לראות מטפל או מטפלת ממערך המטפלים הארצי שכבר קרס עוד בטרם החלו אירועי 7 באוקטובר? גם אשקלון נמצאת מחוץ לטווח הביטחוני ששורטט, והיום לאחר שחטפה כרבע מכמות הטילים, ברור שאין לו שום רלבנטיות כלכלית. ואפילו תושבי שדרות זכאים לשבוע התרעננות אחרי 10 ימי מלחמה על חשבון המדינה כאילו די בכך כדי לשקם את נפשם הפצועה.

הוא הדין לגבי ההחלטה המוזרה לאפשר דחיית החזר הלוואות רק ליישובים שנמצאים 30 קילומטר מהגדר. מי שנמצא, למשל, במרחק של 40 קילומטר יוכל לדחות את החזר ההלוואה אך ייאלץ לשלם עליה ריבית גבוהה בהמשך. עסק באשדוד שלא פתח את שעריו כבר מעל ל־10 ימים, ומי יודע מתי כן יוכל לעשות זאת, לא ייכלל בסל ההטבות ומעמיס על עצמו תשלומי ריבית עתידיים אם יחליט לדחות את החזר ההלוואה. אי אפשר לטפל בכולם, אומרים באגף תקציבים, הפיצוי לעסקים שנפגעו מעבר לעוטף לא יהיה מלא. עוד ועוד אמירות מהסוג הזה משודרות לחלל האוויר מצד פקידי האוצר. אלו שהוכו בסנוורים בתחילת המלחמה וטענו שלא מדובר באירוע מאקרו־כלכלי, רחוקים מלהתעשת.

הטיפול הכלכלי באירועי אוקטובר 2023 צריך להיות כזה שטרם נראה כאן והוא צריך להיעשות מתוך הנחה ברורה שיהיו כאן כספים שלא ינותבו למקומות הנכונים, שההקצאה לא תהיה אופטימלית, ויהיו טרמפיסטים שירכבו על מנגנון ההטבות. הוא צריך להתבצע מתוך הנחת בסיס שעל המדינה לשלם מחיר כלכלי כבד על ההפקרות הביטחונית. לא כזה שבא לידי ביטוי בהגדלת התקציבים למערכת הביטחון. זה ברור מאליו, אלא כזה שבעגה הכלכלית מכונה פיזור כסף מההליקופטרים לכל מי שהכנסתו נפגעה או שזקוק לסיוע נפשי. מכיוון שהשירות הזה כמעט ולא קיים במישור הציבורי, זה הזמן לממן טיפול פרטי בטראומה הקולוסאלית בלי הבדלי קילומטראז'. הסיוטים של ילדי אופקים לא עוצרים בטווח של 7 ק"מ.

במקביל ועל בסיס אותו עיקרון נטול קילומטראז', צריך להמטיר מענקים על העסקים הקטנים נטולי השומן הפיננסי שנפגעו. והמנגנון צריך להיות גמיש ולא דווקאי. כזה שמאפשר להוכיח את הנזק שנוצר בעת הזו בקלות ומבלי להידרש ליועץ מס מדופלם. כדי לעשות צעדים כאלו נדרשת הבנה שאירועי אוקטובר לא דומים בשום צורה לאירוע אחר שחווינו כאן בעשורים האחרונים. המספרים שמתרוצצים עכשיו באוצר ובבנק ישראל מטפלים בו כמו שהצבא טיפל באיום מעזה. הצבא נתן את מבטחו במכשול שיעצור אירוע רב חדירתי, והאוצר נותן את מבטחו באזרחים ששוב יסכימו לשאת בנטל חדלונו הכלכלי. אם רוצים להתחיל לשקם את האמון ביכולות של המדינה לדאוג לאזרחיה - האספקט הכלכלי הוא הזדמנות מצוינת.

המשק הישראלי נכנס למערכה הזו במצב טוב יחסית כשיחס חוב־תוצר שלו עומד על 60% לעומת ממוצע של 122% במדינות ה־OECD ושל 89% בגוש היורו. אחרי שעוצרים את הכספים הקואליציוניים, מביאים 10 מיליארד שקל מהתקציב הקיים ומשתמשים בקרן הפיצויים שעומדת על 18 מיליארד שקל, אפשר וצריך להגדיל את יעד הגירעון ולהביא את הסכום הנוסף שנדרש גם אם מדובר על עוד 70-50 מיליארד שקל ויחס החוב־תוצר יחצה את ה־70%. כלכלת ישראל תעמוד בזה. אזרחים שהופקרו ביטחונית וירגישו שהם נבגדים גם כלכלית לא יעמדו בזה, גם אם הם גרים במרחק של מעל ל־7 ק"מ מהגבול.