בעל יקב בוטיק בדרום: "בתוך מאזן האימה חייבים להיות אופטימיים"

בין שדרות לבין נתיבות, במושב ניר עקיבא, פועל גם בימים אלה ממש שבהם "הטילים עפים כאן משני הצדדים שלנו ואיכשהו נוחתים תמיד מימין ומשמאל" יקב הבוטיק של אסף וסיגלית גלאי. ב־2000 נטעו את הכרם הקטן על נחלתם וב־2002 השיקו את הבציר הראשון. בכל שנה הם מייצרים בין 12 ל־15 אלף בקבוקי יין נהדר: אדום, לבן, רוזה ואפילו יין קינוח דמוי פורט מזני קברנה סוביניון, מרלו, שירז, קברנה פרנק ומרלסן. כשאני שואל את אסף למה באו לכאן, הוא עונה לי מיד במילה אחת: "ציונות".

אסף (59), במקור מחיפה, וסיגלית (57), במקור מכפר סבא, עברו לניר עקיבא ב־1996. יש להם שתי בנות שאחת מהן גרה למשך תקופה בכפר עזה. וכשאני שואל מה המשמעות של להפעיל יקב באזור הזה, עונה אסף שהמשמעות היא שכאן מה שקובע הוא המצב הביטחוני. "יש לנו מרכז מבקרים והוא מושבת בכל סבב. הקודם היה במאי למי שאולי לא זוכר. כמעט כל התוצרת שלנו נמכרת ישירות ללקוח הסופי, 60% ממנה ביקב עצמו והשאר במשלוחים, ובכל פעם שיש מתיחות — אני כמעט לא מוכר. במאי האחרון הפסדתי יותר מ־50 אלף שקל. בחיים לא ביקשנו עזרה מהמדינה אבל עכשיו אני אבקש, וזה כשמס הכנסה עדיין רודף אותי על החזרי קורונה".

אנשים קונים יין גם מתוך הזדהות?

"בצוק איתן ועופרת יצוקה אנשים שלא שומרים כשרות, כי היין שלנו לא כשר, הזמינו לאות סולידריות דרך האתר יין אפשר לקנות ולשמור. למדנו לקחת בחשבון את הסבבים. אבל השקעתי המון בשדרוג מרכז המבקרים, והוא היה אמור להיות מושק מחדש בדצמבר — ושנינו מבינים שלא בטוח שההשקה הזו תתרחש".

אחרי הסבב האחרון לא פחדת לשדרג את מרכז המבקרים?

"לא. חשבנו שבתוך מאזן האימה צריך להיות אופטימיים. אני עדיין אופטימי אבל רק כי אם אאבד את האופטימיות, המצב באמת יהיה קשה מאוד. אבל מעולם לא הייתי בדאון כמו בשבועיים האחרונים. מעבר לעצב יש כעס בלתי נתפס. אני הולך ללוויות ושבעות כבר שבועיים. אתמול זוהתה גופתה של יונת, אשתו של דרור אור, אחד ממפעילי מחלבת בארי שאת הגבינות מתוצרתה אני מגיש ביקב. דרור ושני הילדים נעדרים. השבר הגדול ביותר הוא קהות החושים שאיפשרה דבר כזה, והתשלום ששילמנו עד עכשיו ושעוד נידרש לשלם, בדם ובנפש ובכסף".

איך ממשיכים?

"אני אופטימי מטבעי ורוצה לראות את חצי הכוס המלאה, אבל אני לא יודע מה יהיה ההמשך. הקורונה לא היתה באשמתנו — אבל פה, איך יכול להיות שדבר כזה קרה? מבחינתי המדינה פשטה את הרגל. טוטאלית. ברמה הערכית, המוסרית".

ומבחינה כלכלית?

"מה שיקרה לנו עכשיו כלכלית זו קטסטרופה שקשה לי לדמיין. והשאלה האם אני יכול להישען על המדינה? וכאן אני דווקא לא אופטימי. תראה, זה לא העניין האישי: לי יהיה יין לשתות ואני אגדל פה חסה לאכול והבנק ירדוף אותי עד שיבין שאין לי מה לתת לו — אבל ברמה הלאומית אני מיואש. זה המשבר הכי קשה שהיה לי בחיים, והייתי בצבא ונהרגו לי חיילים אבל זה השבר הכי גדול והוא לא נחת עלינו ביום אחד אף שכאילו יש תאריך התחלה של 7 באוקטובר. עם זה נצטרך לחיות".

סיגלית גלאי בכלל באה מחינוך ואסף מעיצוב. הם רצו בית מסודר וראו שתי דירות בקומה שלישית בלי מעלית בכפר סבא. "אמרתי — 'כאן עוצרים'", מספר אסף. "הבנתי שבלי אדמה לא יהיה לי כלום".

ואיך התגלגלת ליין?

"בגיל 18 טיילתי באיטליה במחוזות היין. משהו שם נזרע בי, אני קורא לזה זרע הפורענות שנבט 12 שנים אחרי. כשעברנו ידעתי שאקים כאן יקב ואת הקורס עשיתי ביקב שורק ב־1999".

יין יכול להיתפס כנהנתנות כרגע.

"צריך קודם כל לתמוך בעסקים מהמעגל הראשון שנפגעו. את היין אפשר לשמור לזמן שיהיה שמח".

זאת באמת מחשבה אופטימית, שעוד יהיה שמח.

"תתפלא כמה מהר נעבור חזרה לסדר היום. אף אחד לא הפסיק לקדש בשישי ולשתות יין בחתונות. יין בריא לגוף ולנפש כידוע".

אז אתה לא מפחד?

"לא מהטילים אף על פי שהבית רועד כל לילה ואין לנו ממ"ד".

דיבורים על עזיבה עלו?

"לא", משיב גלאי חד־משמעית ."אפילו לא חשבנו על זה. תראה, אנחנו בקו השני, עוטפים את העוטף. אבל הבת שלי גרה בכפר עזה עד לפני שנתיים ואם הייתי חי שם בעצמי, כנראה שהייתי עונה לך אחרת. אני פוגש אנשים מהעוטף שאני מכיר והם אומרים שיתהפך העולם — הם לא יחזרו לשם. אם שאיבדה את הבן שלה לא תחזור לשם, אני מדבר על מישהי שאני מכיר ספציפית".

ואמירות כאלה לא גורמות לך לרצות לברוח?

"אמרתי לסיגלית בצחוק שאם אי פעם נעזוב — זה יהיה רק לסיציליה ושם אני אטע כרם. ולעוף מישראל לפעמים מתחשק לי בגלל פשיטת הרגל הערכית והמוסרית שאליה היא הגיעה — במובן הזה אני מרחם על הבנות והנכדים שלי".

אתה סותר את עצמך.

"אני לא אעזוב בגלל פחד אבל פשיטת הרגל הערכית מטרידה אותי, ואם היא תימשך גם אחרי מה שקרה — זה קו שבר מבחינתי. אם לא יהיה שינוי של 180 מעלות, אני לא בטוח שארצה לבזבז פה את שארית חיי. פשיטת הרגל הזו החלה לפני המלחמה, כמובן: אני מרגיש שאני צריך להיאבק על זכויותיי, לא להיות זכאי להן. יש כאן שאלה יסודית יותר שאנחנו נכנסים אליה, ישראל בשביל מה? והתשובה שלי היא שקודם כל צריך להיות ישראלי. זה אומר שכולם צריכים לשלם מסים ולעשות צבא או התנדבות אחרת. אחר כך צריך שיהיו חוקה והפרדת דת ומדינה — לא מתאים לך? לך למקסיקו. יש לי חברים שהם והילדים שלהם נלחמים בצבא ואני מוצא את עצמי שואל — עבור מה? להגן על הבית כמובן, אבל משהו כאן התעוות לחלוטין. ואני עדיין אופטימי שהמאורע הזה ישנה משהו. אני מקווה שלא אמצא את עצמי בעוד כמה חודשים שומע שהממשלה דנה עם חמאס על הסדר כזה או אחר".

צריך להיכנס לעזה?

"צריך להשמיד את חמאס. לא צריך ממ"דים ולא צבע אדום פה. תן להם מדינה או חיבור אלינו אבל ברמה שיש בה עתיד. הם חיים שם כמו כלבים שמנהלת אותם כנופיה אכזרית".