יריב מוזר | צילום: יובל חן
"מכעיס אותי שהעולם לא מאמין לנו - לכן התחייבתי לא לצנזר תמונות קשות"
יום אחרי טבח ה־7 באקטובר התייצב במאי הדוקו המוערך יריב מוזר באזור מסיבת הטבע נובה והתחיל לתעד. המטרה: להפיק בתוך שלושה חודשים סרט תיעודי שיספר לעולם על הצעירים שבאו לחגוג והפכו בעל כורחם לקורבנות של טרגדיה. "אנשי חמאס מנצחים בדעת הקהל העולמית בזכות הדרך שבה הם שולטים במדיה, לכן חשוב לנו להגיע לתפוצה כמה שיותר רחבה"
"אני מכריח את עצמי לראות את הסרטונים הכי קשים מהמסיבה, כמו שראיתי את החומרים הקשים כשעשיתי סרט על השואה", אומר הבמאי יריב מוזר ("אייכמן — ההקלטות האבודות"), שעובד בימים אלה על סרט תיעודי על טבח ה־7 באוקטובר במסיבת הטבע נובה עם אולפני סיפור ו־HOT8. "אחת הניצולות שדיברתי איתה אמרה לי שתשתף אותי בחומרים שצילמה בתנאי שלא אצנזר אותם. אמרתי לה שזאת חובתי. גם אם זה אומר שיהיו שתי גרסאות לסרט, אחת לטלוויזיה ואחת לקולנוע. כל עוד אני חתום על הסרט הזה, החומרים האלה יהיו בהם".
הטבח שביצע חמאס הוא אירוע מזעזע מכל בחינה, גם בסמליות שלו. הוא מתפתח כמעט כאגדה על הטוב מול הרע, מלחמת האור בחושך. בצד אחד אנשים צעירים, יפים, משוחררים, מאוהבים, מעופפים ורוקדים לצלילים הפועמים בקצב של לב אחד ומנגד חמושים, חדורי שנאה, שעוצרים באחת את המוזיקה ברובים ובטילים, ויורים לכל עבר ומבצעים בחוגגים זוועות. כמו שהפיגועים במגדלי התאומים נדמו כמשהו שהדהד לסצנות מסרטי הוליווד, כך גם האירוע הנורא הזה נראה לקוח מסרט. סרט עם סוף רע.
הסרט הזה לכאורה מוכן, אפילו חומריו מצולמים מכל זווית אפשרית. צריך רק לעשות אותו. ואכן, כבר שבוע לאחר האסון התפרסם בעיתונות של תעשיית הטלוויזיה בחו"ל, מ"דדליין" ועד "הוליווד ריפורטר", על הפקת הסרט של מוזר, שמעריך כי הסרט יהיה מוכן בתוך שלושה חודשים עד חצי שנה. "יש לנו צילומים של באי המסיבה, וגם חומרים מהצד השני", הוא אומר. "לכל מחבל חמאס היתה מצלמת גו־פרו. היו מחבלים שהתפקיד שלהם היה לתעד. יש צילומים שנעשו ממצלמות שהותקנו על הרכבים שלהם. יש כל כך הרבה תיעודים, ולכן אני כל כך כועס על העולם שלא מאמין לנו שזה קרה. אני חושב שמדינת ישראל לא מספיק מוציאה את החומרים הקשים מתוך רצון לגונן על המשפחות וצנעת הפרט. באמת יש שם דברים שהדעת לא סובלת. לא נתפס אילו תמונות הם משחררים, ואני עוקב בטלגרם מתחילת המלחמה. הם מנצחים בדעת הקהל העולמית בזכות הדרך שהם שולטים במדיה".
לאירועים שבהם התרחשו חלק מהחטיפות הגיע משום שלדבריו לא יכול היה לשבת בבית. "הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב לכל מי שאני מכיר מהצבא. עשיתי סרט עם דובר צה"ל על גדי איזנקוט. אחר כך דו"צ גייס אותי לתעד אותם בזמן הקורונה. את דובר צה"ל דניאל הגרי אני מכיר מהסרט של איזנקוט, כי הוא היה הרל"ש שלו. כתבתי לו 'הגרי, אני יודע שכולכם עסוקים ושניוז מקבל עכשיו עדיפות, אבל דוקומנטרי נשאר. להיסטוריה צריך לתת גם מקום דוקומנטרי'. הדרום היה שטח צבאי סגור בימים הראשונים אחרי הטבח ודו"צ עזרו לי להגיע לאזור המסיבה.
"נסעתי לעוטף יום וחצי אחרי הטבח, כשעוד ראו גופות בצד הדרך. כוח צבאי ליווה אותי פנימה. כשהגענו לאזור המסיבה עדיין חיפשו שם חפצים אישיים ופרטים מזהים. המצלמה שלנו מתמקדת בתקריב על הדברים המפוזרים על האדמה. כשיש סוכרייה על מקל ולידה תרמיל של רובה, זה מספר את הסיפור, או תיק איפור שתוכנו מפוזר על הרצפה. כל הדברים הקטנים האלה יחד מזעזעים. הראש לא מפסיק לעבוד. אתה רואה את הטבח בעיניים. היה שם איתנו עיתונאי של 'הניו יורק טיימס', עיתונאי מבוגר, והוא אמר לי שהוא לא ראה דבר נורא כזה מעולם. 'זה טבח', הוא אמר".
איך אתה מתכנן לבנות את הסרט?
"אני רוצה לתאר את המסיבה הזאת לפני, במהלך ואחרי הטבח. יש הצטלבויות רבות של מידע, אנשים מספרים את אותם הסיפורים, ואני מחפש את הקישורים ביניהם. כדי ליצור את התמונה המלאה מנקודות המבט השונות. אנחנו עושים עבודת תחקיר מטורפת עכשיו, ויש לנו צוות גדול. אנחנו מדברים עם ניצולים ומשפחות של הרוגים, אבל עוד לא מדליקים את המצלמה לראיונות. כי אנחנו עדיין בתוך טראומה, אפילו לא פוסט־טראומה. אז כרגע אנחנו מדברים איתם, אוספים מידע.
"הסרט יתחיל הרבה לפני המסיבה, כדי שנכיר את האנשים — כי כל אחד מהם הוא עולם ומלואו: מרופא צבאי, דרך מניקוריסטית לק־ג'ל ועד חייל משוחרר שחזר מדרום אמריקה. אלה אנשים צעירים ויפים. כל אחד מהם הוא דמות קולנועית גדולה מהחיים, שפשוט נקלעה לתופת הכי גדולה שיכלה להיות וזה הורס אותי. בן של בת דודה שלי היה שם. כולם מתכנסים למסיבה מפוארת, פסטיבל של צבעים ואורות".
"מוזיקת טראנס היא תרבות ענקית, וישראל היא אחד המוקדים הגדולים שלה, אף על פי שמבחוץ היא נחשבת למוזיקת שוליים. מי שהולכים למסיבות הם אנשי תרבות השוליים, וכגיי זה מדבר אליי. אז גם המוזיקה תקבל את המקום שמגיע לה בסרט, וגם אמני הווידיאו ארט, שעשו שם עבודה מדהימה. הטבח קרה בדיוק ברגע השיא של המסיבה, כשהשמש עולה, וכולם בהתעלות רוחנית ממש".
"יישובי עוטף עזה והאנשים המדהימים שלהם נותנים מקום לקיום של המסיבות האלה, וזה מקסים. ברגע האחרון שינו את המיקום של המסיבה כי הם חברו ל'יוניטי', פסטיבל אחר שנערך בחמישי ושישי. חמאס לא היה צריך לדעת על המסיבה מראש, מספיק היה לו לשמוע את הבסים של המסיבה מיום חמישי. אנחנו יודעים שנרשמו אליה 3,000 אנשים אבל הגיעו אליה בערך 4,000".
מוזר (45) הוא דוקומנטריסט עטור פרסים, ונדמה שכל סרט שעשה בעבר מתקשר לסרט שהוא עובד עליו כעת: "המלחמה הראשונה שלי" (2008) עסק בהתנסות האישית שלו במלחמת לבנון השנייה, וזכה בציון לשבח בפסטיבל דוקאביב; "בדרך אחרת" (2009) עקב אחר מסען של אחינועם ניני ומירה עווד לאירוויזיון; "בן גוריון, אפילוג" (2016) עסק בראש הממשלה הראשון (עורכת ומפיקה: יעל פרלוב) וזכה בפרס אופיר לסרט התיעודי הארוך הטוב; "איזנקוט" (2019) עקב אחר שלושה שבועות בחייו של הרמטכ"ל דאז (הסרט הופק ומומן בידי צה"ל); "אייכמן — ההקלטות האבודות" (2022) הביא הקלטות נדירות של פושע המלחמה הנאצי זמן קצר לפני שנחטף לישראל; ו"יומני גולדה" (2023) עסק במחדל של 1973 שהביא למלחמת יום כיפור.
"שידרו את 'יומני גולדה' לפני פרוץ המלחמה הנוכחית, והאימפקט היה אדיר", אומר מוזר. "זה היה כל כך בסמוך לה שזה הטריף את הדעת. הלכתי לראות מה גולדה עשתה בימים הראשונים של המלחמה לעומת מה הממשלה שלי עושה עכשיו. המפגש הראשון שלה, ביום הראשון של המלחמה, שהיה יום כיפור, היה עם שמעון פרס, שר התחבורה דאז — כדי שחיילים יוכלו להגיע לבסיסים באוטובוסים. והנה במלחמה הנוכחית לא היו אוטובוסים. איפה אתם?!"
"חוץ מזה, היתה מסיבת עיתונאים ביום העשירי למלחמה. היא שנאה עיתונאים, אבל הבינה שהיא צריכה לעמוד ולדבר איתם. עברו כבר שבועות מתחילת המלחמה, ועדיין לא היתה מסיבת עיתונאים עם בנימין נתניהו".
"גולדה גם קמה והתפטרה. אף שהיא נבחרה בבחירות שנערכו חודשיים אחרי המלחמה, ואף שוועדת אגרנט שחררה אותה מאחריות, היא עדיין הבינה שזה על ראשה וזה הצל שלה והיא קמה והלכה. כאן לא מבינים את זה. לא משנה שהם לא יעברו בחירות בכל מקרה, ואני משוכנע בזה. הממשלה הזאת של חדלי האישים תלך הביתה".
ואיך, להערכתך, היה מגיב למצב הנוכחי בן גוריון, שגם עליו עשית סרט?
"בן גוריון לא היה מסכים לשחרור רק של הנשים החטופות עם הדרכונים הזרים. כי המשמעות בשבילנו הישראלים היא שבאירוע כזה שקורה על האדמה שלנו, אנחנו נחשבים פחות מהיהודי האמריקאי, אותו יהודי שאנחנו במשך שנים אומרים לו שמקומו כאן ולא שם. עם השחרור של החטופות עם הדרכונים הזרים המסר הוא לא רק 'תמשיכו לרדוף אחרי דרכונים זרים’, אלא גם כי ‘ביום מן הימים זה יעזור לכם יותר מאשר להיות ישראלי'".
יש דמיון בין הסרט שאתה מצלם עכשיו ל"המלחמה הראשונה שלי", שעשית על מלחמת לבנון השנייה?
"אז הייתי במדים ובתוך מלחמה ולקחתי את המצלמה איתי. אבל זה בא מאותו מקום של יצירה. גם אז כשקראו לי למלחמה לקחתי מצלמה, וגם עכשיו. אני מרגיש שיש לי תפקיד. בשביל הדברים האלה בדיוק למדתי קולנוע. אני מנסה שהקולנוע שלי יהיה משמעותי. להגיד משהו למקום והזמן שאני חי בו. זאת המטרה שלי".
אחת המטרות של הסרט שלך היא גם לפנות לקהל בחו"ל?
"אנחנו עובדים עם גופים בינלאומיים. לחברת סיפור יש הסכם עם MGM, שעשתה איתנו את 'אייכמן ההקלטות האבודות' (ובזכותה הסרט נמכר לאמזון פריים ושודר ב־BBC). הכל בחיתולים ולהסכמים לוקח הרבה זמן להיחתם, אבל ברור שיהיה גוף בינלאומי גדול בפנים. אנחנו חיים בעולם גלובלי וחשוב שהסרט גם יגיע לנטפליקס".
אילו תגובות אתה מקבל מחוץ לישראל, בהתחשב בכך שדעת הקהל העולמית עדיין נוטה ברובה לטובת הפלסטינים?
"הקולגות שלי בחו"ל הביעו עניין ואמפתיה לאסון שלנו. לא שמעתי אחד שאמר משהו לא לעניין, אפילו שברשת ניכר שאנחנו בקרב מאסף. היינו צריכים לצאת עם הסרטים הנוראיים של הטבח שלנו, לשים אותם בפרצוף של האנשים. להסביר טוב שיצאנו מעזה. להסביר את ההבדל בין חמאס לפלסטינים. להגיד בצורה ברורה שזאת היתה מדיניות של ביבי לחזק את חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית".
בעוד הקולגות בחו"ל תמכו בעשיית הסרט, היו קולות בתוך התעשייה המקומית שלא אהבו את ההחלטה של מוזר לעשות סרט כבר עכשיו. "נכתבו תגובות קשות בפייסבוק כאילו אני מנצל את הרגע", הוא אומר. "אבל אני עושה את העבודה שלי. למה לאילנה דיין מותר ולאיתי אנגל מותר, ואני צריך לשבת בבית? אני רוצה להגיע לכמה שיותר עדויות, וחלק מהסיבה שאני עושה את הריאיון הזה הוא שייפנו אליי עוד אנשים".
כגיי שגם עבד עבור צה"ל, איך הרגשת כששמעת על היחס המחפיר של קצין הנפגעים לעומר אוחנה, בן זוגו של סרן שגיא גולן שנפל בקרב על בארי?
"זה נורא, ואני מקווה שצה"ל יכה על חטא על המעשה הזה. הלוואי שזה נקודתי כמו שאומרים בצבא. אבל אותי כרגע יותר מכאיבים ומכעיסים כל הפינדרוסים האלה שכותבים שמה שקרה זה בגלל תרבות התועבה. כי ארץ ישראל היפה והטובה היתה במסיבה הזאת. התגשמות הדוגמה לחיים שאנחנו רוצים שיהיו פה.
"לכן גם הדרישה הזאת ללכידות פנימית מרתיחה אותי. הפוליטיקה מדגדגת לי. עוד שנייה אני עוזב את הקולנוע ומצטרף לגדי איזנקוט, שאחריו אני הולך באש ובמים. כל המתנגדים לקואליציה הזאת צריכים להתמודד ביחד. אין הבדל בין בני גנץ, יאיר לפיד ויאיר גולן. וגם הערבים צריכים להצטרף לקואליציה. שילכו מול הטירוף הזה. אין לי ספק שהממשלה הזאת תיפול. ואני גם באמת מאמין שממקום כל כך נמוך, אנחנו רק נעלה".