יובל (ג’וב) הרגיל. "אני לא זז לשום מקום. אני רוצה למצוא את האלכוהול שמבטא את הטרואר של ישראל" | צילום: אפיק גבאי
"אני חולם למכור את האלכוהול שלי בלבנון"
יובל (ג'וב) הרגיל הקים מזקקה נפלאה בחניתה, קרוב ליער הגלילי ולמטעי הפירות שמהם הוא מלקט ורוקח תזקיקים מופלאים. בתחילת המלחמה הוא פונה מהקיבוץ, שהפך לשטח צבאי סגור וסופג אש כמעט מדי יום, אבל הרגיל לא מוותר: "בעבר היו יחסי שכנות טובים עם לבנון. אלכוהול מחבר בין אנשים ואסור לוותר על האופציה הזו"
"זו הגראפה הכי טובה שעשיתי מימיי", אומר ג'וב, הלא הוא יובל הרגיל, המזקק האגדי ממזקקת יוליוס בחניתה, ומוזג לי קצת גראפה מענבי מוסקט מיושנת ארבע שנים בחביות עץ. אני לוקח לגימה קטנה. זה יותר טעים מהרבה גראפות איטלקיות יקרות או מאחיהן הצרפתים, משקאות המאר דה בורגון המהוללים. בשבת שבה פרצה המלחמה הוא היה במרכז אך כבר למחרת חזר לחניתה. "עובד שלי סיפר לי שיורים. באותו יום המועצה האזורית מטה אשר הכריזה על פינוי היישובים הצמודים לגדר: ראש הנקרה, חניתה, אדמית ועראמשה. ביום הזה כבר היו טיווחים וניסיון חדירה, וחניתה חטפה. פינו כי פחדו שמי שעל הגדר יקרה לו מה שקרה בדרום.
"המדינה עצמה הכריזה על פינוי רק כעבור חמישה ימים. המדינה, על מוסדותיה, לא שולטת בכלום, זה הכל רשויות מקומיות או יוזמות אזרחיות. המדינה חושבת על כמה היא צריכה לשלם, וברגע שהיא מכריזה פינוי היא צריכה לשלם, אז הם מחכים. אחרי כמה ימים חזרתי שוב כדי לקחת דברים אישיים ולנסות לפנות סחורה. בפעם הזו חניתה כבר הוכרזה שטח צבאי סגור. הגעתי עם קסדה ושכפ"ץ שקיבלתי מהצבא, והייתי צריך מהם אישור כדי להיכנס. יש ירי כל הזמן, וחניתה סופגת. אני חושב שמאוד משתיקים את מה שקורה בצפון. אני דואג למזקקה שלי".
מזקקת יוליוס הוקמה ב־2008 על ידי ג’וב (52, בזוגיות פלוס שתי בנות). הוא מגיע משושלת קולינרית מפוארת — אחיו ליאור הוא בעליו של בר המנזר האגדי, ואחיו איתי הוא אחד מבעליה של מסעדת הבסטה המצוינת. את יוליוס ייסד יחד עם דן יואלי המנוח. ב־2016 עברה המזקקה מבית העמק למשכנה היפה בחניתה, שם יש לה מרכז מבקרים מרשים עם בר לאורחים וציוד זיקוק שנבנה במיוחד בשבילה.
בדיעבד היית חושב פעמיים ולא שם את המזקקה על הגדר?
"גדלתי בנהריה, כילד עם קטיושות במקלט. לא חשבתי שחניתה יותר מסוכנת מכל מקום אחר בצפון. יותר מזה, פנטזתי על היום שבו אוכל לנסוע באוטו עם הסחורה שלי ולמכור אותה בבר בצור שבלבנון".
על מה אתה מדבר?
"זה מין משל. הגבול הזה הוא דבר חדש, הוא משנות ה־70. בשנות ה־60 לבנונים עבדו בחניתה. לא היתה גדר. היו יחסי שכנות טובים. אני מבין שזו פנטזיה אבל לבנון היא כמונו. לצערי, אנחנו נהיינו עם השנים מאוד דומים ללבנון הלא טובה. יש שם מגוון אנושי מדהים, כמו אצלנו. חלקם כידוע נוצרים. אני בקשר באינסטגרם עם מזקקות בלבנון. אני עוקב אחריהם והם אחריי. שתיתי משקאות שלהם והם את שלי בדרך לא דרך. כתבתי להם: 'איזה יופי שאתם משתמשים בארז הלבנון כתיבול לג'ין שלכם, כמו שגם אני עושה'. והם ענו: 'זה הרי אותו טרואר'. אלכוהול מחבר אנשים. ואסור לוותר על האופציה הזו".
למה עברת לחניתה?
"רציתי מקום על ההר וכזה שהמזג אוויר שלו יותר טוב לאלכוהול, ההתאדות איטית יותר במקום קריר. כמו שאמר לי פעם מזקק איטלקי יקר: מזקקה טובה צריכה להיות בדרך ללא מוצא, בסוף הכביש, וחניתה היא כזו. אתה רוצה שאם מישהו יגיע אליך, הוא יבוא במיוחד ולא במקרה.
“נראה היה לי שהמקום שבו נמצאת המזקקה צריך להיות קטן, נידח, רומנטי, עם נוף יפה, עם אדמה טובה, ושכשאתה פותח חלון, אתה רואה יער. אני עובד עם שזיפים, תפוחים, משמשים. והם יותר זמינים כשאתה ליד המגדלים. מישהו מבית אריזה ליד מתקשר ואומר: 'אנחנו אורזים עכשיו שזיף והוא רך מדי לרמי לוי, רוצה לבוא לקחת ארבעה דולבים?'. ואני בא. ככה התחיל זיקוק המשמש, למשל, אין לזה תחליף. גם הגפת (פסולת הענבים אחרי ייצור היין — ח”ג) מגיעה אליי בקלות מיקבים בגליל. המלחמה הזו תפסה אותי בדיוק בשיא עונת הגפת שכבר לא תקרה כנראה. וכל מה שהספקתי לקבל כבר מרקיב במזקקה, וכמובן שיהיה כאן הפסד כספי שלם".
הוא מספר שמתקשרים אליו עשרות אנשים, כולל הצעות עזרה, אבל איש מהמדינה עוד לא התקשר. הוא לא מצפה אף על פי שמשרד התמ"ת או הרווחה היו אמורים לעשות את זה כבר. הוא אומר שהאינסטינקט הוא לייחס את זה לזה שחניתה היא קיבוץ, נושא שכבר נידון רבות בימים האחרונים, אבל אז הוא מזכיר שגם היחס לשדרות ואופקים לא יותר טוב, כך שהכשל הוא מערכתי, מקיף וכולל.
אני תוהה אם הוא פוחד לנסוע לשם עכשיו. הוא מהסס: "אני איש מבוגר עם ילדים אז ברור שאני חושב וחושש, אבל אני מסתכל על הסטטיסטיקה: לטוס ולנהוג זה יותר מסוכן".
גראפה, תזקיק פסולת הענבים שג'וב מתעקש שלא להגדיר בכלל ככזו, כלומר כגראפה, כי הוא לא באיטליה אלא בישראל, היא אומנם המשקה הכי מפורסם שלו אבל היא לגמרי לא לבד. הרגיל מזקק, כאמור, גם משמשים, שזיפים, תפוחים, וגם עורך זיקוקים ניסיוניים של סברס, תאנים ובננות. יש גם תזקיק פטל שאותו קיבל ממשק פטל ארץ, עליו כתבתי כאן בעבר, אתרוגים, אפרסקים ותות ואפילו פירות עץ הקטלב והעוזרד, חלקם מופלאים ממש. יש לו גם ג'ין בשם עכו מצמחים כמו ערער, אלת המסטיק, עלי זית, תאנה וכאמור ארז הלבנון.
המשקה הכי ישראלי שלו, גם בעיניו, הוא הביטרס, המורכב מזוטא, צטרה ורודה, מרווה, עלי דפנה וגם טיון דביק, צמח שג'וב מאוד אוהב ויכול לדבר עליו שעות: "טיון דביק הוא בעיניי הסמל של ישראל — מסריח, דביק, גדל באשפתות, לא סימפטי, אף אחד לא רוצה אותו. זה ישראל".
"הפנטזיה הרומנטית של המעבר לחניתה הפכה, אם כן, להיות מאוד מעשית. לא רק הקרבה למגדלים אלא גם הקרבה ליער מאפשרת לי ללקט, במיוחד עשבי תבלין לביטרס ולג'ין. 80% מהרכיבים שלהם מלוקטים עם מזמרות ביער ליד. הג'ין לא היה נולד אלמלא המעבר לחניתה והביטרס השתנה לגמרי עם המעבר”.
הוא מעריך שייצר עד היום 70-60 משקאות שונים, מתוכם מופיעים 18 באתר שלו jullius.com, ועוד מאות משקאות ניסיוניים, כולל זיקוק של אורניות, סומאק ומה לא. "זה פרויקט אישי מאוד, עם אספירציות מסחריות כמובן, אבל אני רואה בו פרוייקט אקדמי. לאיטליה יש גראפה ולאלזס זיקוק אגסים, אני רוצה לדעת מה המשקה של ישראל, לגלות אותו, להמציא אותו. למצוא אלכוהול שמבטא את הטרואר הישראלי כמו שוויסקי לאפרויג מבטא את הטרואר של האי איילה בסקוטלנד וכמו שוודקת תפוחי אדמה זה פולין". זו גם סקרנות, הוא מודה. ארז הלבנון, עלי דפנה, זעתר, טיון דביק וצטרה הם ההימור שלו כרגע. אנחנו משיקים לחיים שתי כוסיות ביטרס מרירות שכוללות את רוב אלו. זה באמת מזכיר תה צמחים שעושים בטיול בטבע בפינג'אן, כמו שהוא מתאר את זה. הכי ישראלי שיש.
בתשובה לשאלתי האם הוא מתכוון לחזור לחניתה כשהמלחמה תיגמר, הוא עונה: "אני לא זז לשום מקום, ועדיין מפטז לנסוע מהמזקקה לצור עם הסחורה בבגאז'".