"כמו שלא שופכים חלב, אני לא אשפוך יין"

כמה שבועות לפני פרוץ המלחמה נסעתי לגליל, לבקר ביקב רקנאטי במשכנו החדש באזור התעשייה של דלתון. שוטטתי בחוות מיכלי התסיסה החדשים והבוהקים, בחדר החביות העצום והקריר, במרכז המבקרים היפה והמפואר. שתיתי מיינות הרוזה המעולים של היקב, עבור בלבנים המיוחדים מענבי השנין בלאן, וכמובן מפרויקט הזנים המקומיים: המראווי הלבן והביתוני האדום, וכלה בסדרה הים תיכונית: הקריניאן מהגפנים הבוגרות, הפטיט סירה וכל השאר. אז נפגשתי עם לני רקנאטי ואורי שקד, בעלי היקב, ואכלתי איתם ועם אלי גידור, מנכ"ל היקב, חומוס עם בשר במסעדת "אל ליאלי" הנפלאה בכפר ג'יש הסמוך. כל זה נראה עכשיו כמו מדע בדיוני. יין, יקב, נופים ירוקים.

אנשי היקב, שנבנה בהשקעה של 70 מיליון שקל והקמתו ארכה שנים, התכוננו במרץ להשקתו בסוף אוקטובר. הרעיון היה שיוני רכטר יופיע בפתיחה החגיגית. אחרי יותר מ־20 שנה באזור התעשייה האפור של עמק חפר, במבנה פונקציונלי, אבל לא כזה שאפשר באמת לארח בו — הגשימו ברקנאטי חלום ישן והעבירו את היקב לצפון. כמו בחו"ל, לייצר יין בין הכרמים.

אמנם בישראל גם החלום הצפוני הוא בפועל אזור תעשייה אפרורי למדי (שיש בו עוד שישה יקבים נוספים), אבל הפעם היקב יפה במיוחד, מהיפים, המפוארים, המשוכללים וגם, ככל הנראה, היקרים, שנבנו בארץ. בטח יחסית להיקף הייצור שלו: 1.5 מיליון בקבוקים בשנה. גדול מאוד במונחים מקומיים אמנם, אבל לא עצום כמו זה של ברקן כרמל או רמת הגולן.

מרכז המבקרים החדש ביקב רקנאטי בדלתון. "השוק כרגע קפוא. יעזור אם אנשים ישתו יין כחול־לבן" | צילום: אנצו גוש

כשעומדים על המרפסת ביקב החדש אפשר לרגע לחשוב שנמצאים בטוסקנה, גם אם במקום להביט בגבעות קיאנטי משקיפים על ההרים הירוקים של לבנון. כן, בדיוק אותה לבנון שבגללה לא הושק בסופו של דבר היקב. במקום חובבי יין מארח עכשיו היקב חיילים שבאים להתקלח בדרך אל ובחזרה מהגבול. במקום תיירות קיבלו הם, ואנחנו, מלחמה.

השבוע נפגשתי שוב עם אלי גידור, מנכ"ל היקב, בניסיון להבין מה קורה ואיך ולאן ממשיכים מכאן. גידור, 65, הוא אחד המנהלים הוותיקים והמוערכים בארץ. לפני הג'וב ברקנאטי שאליו נכנס לפני קצת יותר משנה, הספיק לאייש משרות בכירות בדור אלון, הום סנטר, שופרסל, ישראכרט ועוד. מי שניהל מאות ואלפי עובדים מנהל היום 30, בלא פחות התלהבות.

"המלחמה תפסה אותנו ברגע שסיימנו את הבציר", הוא מספר. "וזה מזל גדול. אבל, היינו צריכים לסיים את הסחיטה ולהתחיל את תסיסת התירוש במיכלים ובחביות, וזה הרגע שבו גם צריך הכי הרבה ידיים עובדות, וגם שיהיו מיומנות. יש שלבים שאפשר להשתמש במיכון או לעבוד בצורה אוטומטית. לא בשלב הזה. זה עיתוי קריטי.

"בגלל המצב המון אנשים מפחדים, לא יכולים או לא רוצים לצאת לעבודה. בטח כשהעבודה בחזית. אמנם בדלתון עצמה לא נפלו פצמ"רים, רובם נופלים בקו 5 הק"מ המפורסם ואנחנו נמצאים 7.6 ק"מ מהגדר. ליד הבית של אחת העובדות שלי עומד טנק ובגלל שאנחנו יושבים על צוק אנחנו מאוד חשופים מולם. הם רואים אותנו. יש עכשיו עובדים שאומרים לי: 'אלי, אתה מכריח אותנו לבוא'. הם לא כועסים, אבל הם אף פעם לא דיברו בשפה הזאת ואני מבין את זה. יש שתי עובדות שאני אוסף בדרך באוטו שלי כדי שיחששו פחות".

מתוך 16 עובדי ייצור, כמה גויסו?

"חמישה גויסו, שלושה מהם מהצוות הקריטי של שבעת אנשי הייצור. כלומר חסר לי חצי מהליבה של כוח הייצור. אני מביא אנשים לא מקצועיים במקומם כרגע — והם צריכים, כמובן, להיות שומרי מצוות כי זה יקב כשר. יש לי עובדים שגרים במקומות שפונו: משגב עם, יראון, אביבים. 20 אחוז מכוח העבודה במדינה פונה. זה לפי מרכז התעסוקה. ואלה נתונים פורמליים ולכן לא מדויקים".

יש בכלל למי למכור יין במצב הרוח הנוכחי?

"השוק כרגע קפוא. בדרום חנויות בכלל לא נפתחות כמובן, בשאר הארץ אין כרגע מצב רוח לשתות. לא תמיד שותים בדיכאון. עוד לא הגענו לשלב הזה. תוסיף על כל זה שזו גם הייתה שנת שמיטה, אז זה עוד יותר קשה. גם הייצוא לא פשוט, גם היהודים בחו"ל בדיכאון וגם באירופה יש מיתון. אבל אני עדיין מאמין שהרוב לא שונאים אותנו ושיהודי בחו"ל עדיין רוצה יין לקידוש בשישי. אנחנו צריכים לייצא יותר עכשיו, כי השוק שלנו קפוא. אנחנו עושים קמפיינים בחו"ל: 'תעזרו לנו בזה שתקנו כחול־לבן'. תזכור שגם לפני שנכנסו למלחמה השוק לא היה במיטבו, בגלל כל האווירה שהייתה פה. אז לא באנו עם רזרבות, עם שומן. הגענו די רזים למלחמה. אנשים גם מפחדים לקנות כי המחירים עולים כל הזמן, אינפלציה מטורפת שעוד תחמיר לדעתי, ריבית שעולה כל הזמן, והמסעדות לא פעילות, כל תחום האירוח שספג 25 אחוז ירידה עוד לפני המלחמה. מי שכבר כן קונה, קונה בפחות כסף. וזה עוד בלי להזכיר את הקורונה, שאחריה אף עסק לא חזר אותו דבר: לפני הקורונה הייתה בועת הייטק, עסקים חגגו, לא יכולת להשיג שולחן במסעדה. זה נגמר. הגענו למלחמה ב־80 אחוז כוח. אבל אנחנו לא יכולים לעצור את המכונות ולסגור את היקב. זה כמו חלב; אתה הרי לא תשפוך חלב. זה אותו דבר עם יין".

מה עשיתם לטובת המצב?

"תרמנו אלפי בקבוקי יין למפונים. פתחנו את היקב לחיילים, כולל אפשרות להתקלח אפילו אם הם רוצים. נתנו להם גבינה וקפה (לא יין, בכל זאת, לוחמים). היה מצב שחצר היקב הפכה לחפ"ק לרגע. יש כרמים עם אוהלים של חיילים בתוך הכרם".

אתה לא פוחד להיתפס כמי שמתבכיין אבל הוא נציג של יקב גדול ועשיר?

"בשנתנו הראשונה בגליל אנחנו ניצבים בעימות. גם לאנשים עם כסף יש לב וגם הם נפגעו כלכלית. ויש גם את העובדים שלנו. היקב החדש הוא מפעל חיים שייקח זמן רב עד שירוויח".

יש חרטה על המעבר לצפון?

"אף אחד לא מתחרט אצלנו על פתיחת היקב בצפון. השוק המקומי ישתפר. אנחנו עם של תקומה שיוצא מהמצבים האלה מחוזק. אנשים יחזרו לשתות. ואם כבר אתם שותים - תשתו כחול־לבן. ואני אומר את זה בשם התעשייה כולה".