מדינת ישראל מציגה: 5 שבועות עם ממשלה נעדרת

המלחמה בישראל נכנסת ליומה ה־37, במה שמתחילה להסתמן כאחת המערכות הארוכות בעשורים האחרונים, אם לא מחשיבים את ההתבוססות ברצועת הביטחון בלבנון. כבר עכשיו המלחמה ארוכה כמעט פי שניים ממלחמת יום כיפור (19 ימים) ועקפה גם את לבנון השנייה (34 ימים). מבצע צוק איתן ב־2014 ארך 51 ימים אך בהם נכנסה לתוקף הפסקת אש בת שבועיים, כך שבימי לחימה נטו, המערכה הנוכחית תעקוף גם אותו.

בעוד שצה"ל ומערכת הביטחון נראים כמי שהצליחו להרים את עצמם מטראומת ה־7 באוקטובר וכיום חדורי מטרה לנצח את המלחמה, רוב המערכות הממשלתיות האחרות תקועות. במשך חמישה שבועות ההתגייסות האזרחית היא שהחזיקה את ישראל על הרגליים. יוזמות אזרחיות חיפו על היעדרה של הממשלה במגוון תחומים, מטיפול בתושבי העוטף שנפלטו מבתיהם ועד לאספקת ציוד הכרחי לצבא. חמישה שבועות הם זמן די והותר כדי שהממשלה תתעשת ותחזיר לעצמה את מקומה כמי שמנהלת את העניינים. זה לא מה שקורה בפועל.

עדות לכך ראינו בפארסת מינוי הפרויקטור לניהול המלחמה. טל בסכס, מנכ"ל החברה למתנ"סים, נבחר בסוף אוקטובר אחרי ששני מינויים קודמים, מאיר שפיגלר ואודי אדירי כשלו, חלקם בשל גחמות פוליטיות שמגיעות ממשרד רה"מ, דרך זרוע הביצוע שלו, המנכ"ל יוסי שלי. גם אחרי שהצליחו לסכם על פרויקטור, הציבור טרם ראה את טביעת האצבע של הפרויקטור בניהול מרכז השליטה האזרחי וספק אם היא קיימת.

גם בסוגיית הטיפול בחטופים שמצויים בשבי החמאס נראה כי השיקולים הענייניים נזנחו הצידה לטובת "מה שנוח לראש הממשלה", עם מינויו השנוי במחלוקת של גל הירש למתאם השבויים והנעדרים. בזמן ש־239 חטופים סופרים 37 ימים בשבי, הירש עולה לכותרות בעיקר בהקשרים שליליים, כמו סביב שיחת הנזיפה ההזויה שערך לשגרירים הזרים בישראל.

גם דברים טובים שקורים, כמו התפקוד של מינהלת התקומה שנועדה לשקם את יישובי העוטף ולדאוג לתושביהן, בראשות תא"ל משה אדרי, מוגבלים ביכולתם, בגלל אוזלת יד ממשלתית. מתוך תקציב של מיליארד שקל שהובטח למינהלת, הוקצו לה עד כה רק 115 מיליון שקל. בהחלטת הממשלה על הקמתה נקבע ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' יביא להחלטת הממשלה עד 9 בנובמבר מקור תקציבי להמשך פעילותה. התאריך עבר, המקור התקציבי טרם נידון בממשלה. לכל עיכוב כזה יש השלכות כבדות. עיכוב משמעותי נרשם גם בתוכנית הפיצויים לעסקים, שרק השבוע צפויה לעבור באישור הכנסת, כמעט 40 ימים מתחילת המלחמה. המערכת היתה צריכה לפעול משמעותית מהר יותר, בטח כשמנגנון הפיצויים כבר עבר את ניסוי הכלים שלו בקורונה לפני שלוש שנים בלבד. זו כבר לא הבירוקרטיה אלא האינטרסים הפוליטיים הצרים של השותפים בקואליציה שמכתיבים את קצב האירועים.

מרבית הבעיות הללו מרוכזות במשרד האוצר, אצל השר סמוטריץ' עצמו. "כל המדינה החליפה דיסקט – חוץ מהתקשורת", צייץ השר ביום שישי. מי שנשאר תקוע הרחק לפני ה־7 באוקטובר בתפיסתו המחשבתית הוא השר עצמו. במהלך השבועות האחרונים הוא היה עסוק בעיקר בהדיפת ניסיונות לממן את צרכי המלחמה מהכספים הקואלציוניים הרעים שעל בסיסם הוקמה הממשלה, בניגוד גמור גם להמלצת גורמי המקצוע במשרדו ולהמלצות מבחוץ, כמו של בנק ישראל וקרן המטבע. ביום חמישי פרסם סמוטריץ' את תוכנית המלחמה שלו ובה הסטה של 1.6 מיליארד שקל בלבד מאותם כספים לטובת שימושי המלחמה. רחוק שנות אור מצרכי המדינה. על הדרך הוא דרס את גורמי המקצוע במשרדו לטובת עצות אחיתופל של עושי דברו.

בצד השני סמוטריץ' הפך בשבוע האחרון ל"הליקופטר בצלאל". כזה שמפזר כספים לכל עבר. הזרמה מאסיבית של כספים למשק היא מהלך קריטי בשבועות הראשונים של המלחמה. אבל בשלב הנוכחי, שבו המשק מתחיל להסתגל ליום שאחרי, נדרשת מדיניות שקולה יותר, שמבינה שלכל שליפה מהמותן - כמו הכללת באר שבע ואשדוד בתוכנית לפיצוי מלא לעסקים - יש מחיר. הליקופטר בצלאל המריא מאוחר מדי ומפזר היום יותר מדי. הבטחות בעיקר. הכסף, כפי שיעידו ראשי רשויות בדרום, עדיין לא הגיע.

בינואר 2009, בשיא המשבר העולמי הציג נתניהו, אז מועמד לראשות ממשלה, את תוכניתו הכלכלית תחת הכותרת - "עצירת הנפילה, סיבוב ונסיקה". המשק היום נראה כמי שנמצא בסוף שלב עצירת הנפילה. המסחר מתחיל להתאושש, שחרור מילואימניקים שסביר שיקרה בקרוב ייתן בוסט נוסף וסביר שגם ההוצאה ההמונית של עובדים לחל"ת תיבלם. השלב הבא, ה"סיבוב", קריטי להמשך. אבל האנשים שאוחזים בהגאים של המשק פשוט לא מתאימים לכך. לא סמוטריץ' שעובד לפי המשנה הכלכלית של "בעזרת השם" ומתעניין יותר במסיק הזיתים ביו"ש ולא נתניהו, "מר כלכלה" לפני 20 שנים, שעסוק רק בדבר אחד – מסע לטיהור שמו כדי לאפשר את הישרדותו. לשניהם זה פשוט לא מעניין את הפופיק.