“אין בעיה עם זה שאנחנו גייז, אלא חקלאים"

יום שישי, מוקדם בבוקר. רחבת הכניסה הפנימית של בית פנורמה בתל אביב מתמלאת בחקלאים המשתתפים ביריד "צפון־דרום", שבו נותנת קבוצת R2M של רותי ברודו במה ליצרנים מהצפון והדרום. ירקות, פירות, יינות, גבינות וגם, כמובן, שמן זית. בצמוד לדוכן קטן המציע חולצות ודיסקיות למען החטופים, מתמקמים עכשיו איתמר ועודד שור־וולף, בני זוג בחיים ושותפים ליצירת אחד משמני הזית הטובים בישראל שאותו הם מייצרים במושב אורות שבין באר טוביה לקריית מלאכי בדרום. אנחנו ניגשים לדוכן וטועמים את השמנים, והם אכן מופלאים, לא פחות.

שור (52) נולד באורות. הוריו לאה ובנו הקימו ב־1958 את המשק בן 40 הדונמים, שצמח בינתיים ל־50. אורות הוקם ב־1951 על ידי ארבע משפחות מארה"ב וכיום מונה 100 משפחות, רובן עדיין מארצות דוברות אנגלית. שור מייחס את הסובלנות האנגלו־סקסית הליברלית לעובדה שאף אחד לא עושה עניין גדול מזוג מושבניקים גאה.

הוריו של שור גידלו ירקות ומטעים ולול מטילות. כיום רוב המשק מוקדש לזיתים אבל יש עדיין שבעה דונם של פירות אחרים. לשאלה איך הפך המשק המעורב לכזה שעוסק בעיקר בזיתים (יש להם גם זיתים כבושים) הוא עונה, "כל הזמן היה הרצון לשקם את המשק", ומסגיר את העובדה שגם המשק שלהם הלך וגווע עם הזמן.

עונת המסיק עכשיו בעיצומה. השנה הנוכחית היא, לדבריו, "שנה קטסטרופה. בשנים הפחות טובות אנחנו מגיעים ל־5-4 טונות במקום 10 טונות בשנים הטובות. השנה מסקנו עם מתנדבים ומלחמה; והכל בסך הכל הגיע ל־2 טונות, מה שייתן כמובן מעט מאוד שמן". גם משבר האקלים משפיע במלוא עוצמתו, ויכול להיות שמכאן והלאה כבר לא יהיו שנים טובות. "אי אפשר להתפרנס בשנה כמו זו. אבל כמו חקלאים טובים אנחנו מקווים שבשנה הבאה יהיה טוב יותר", אומר שור שהוא גם אח מוסמך שמעביר מחצית מזמנו במיון של בית החולים קפלן.

לזוג שור־וולף יש שישה זנים: ארבקינה, פיקואל, קורטינה, פישולין, סורי וזן הקורנייקי — שזכה בתואר הטוב ביותר בישראל בתחרות טרה אוליבו האחרונה — ועליו גאוותם. ובצדק. הם נחשבים ליצרנים קטנים, בוטיקיים. הם לא אורגניים רשמית אבל ממעטים מאוד בריסוס.

איפה אנחנו ברמה העולמית?

"השמן הישראלי אולי עוד לא מגיע לרמות של זה האיטלקי, נגיד, אבל אנחנו מתקרבים לרמות שלהם, למשל הקורטינה שלנו. ונוצרת קהילה של צרכנים שממש מבינים ויודעים מה הם רוצים. עכשיו רק צריך שהשוק המקומי ירצה ויחפש תוצרת מקומית. שמה שקורה עכשיו יישאר ויחזיק גם הלאה. כי כבר שמעתי משפטים כמו 'הם חזירים, איזה מחירים?'".

שור אומר ש"שמן זית הוא חיידק. בלי ששמתי לב, נדבקתי בו. ואני היום לא רק זיתאי — מגדל זיתים; אלא גם שמנן — יצרן שמן זית. שנינו טועמי שמן זית מוסמכים". בזמן ששור מדבר בהתלהבות על תוצרתו, איתמר וולף בן זוגו (47) עסוק בדוכן עצמו כשלעזרתו באים שני ילדיהם. "אני לומד להיות חקלאי מודרני", אומר שור. “איתמר הופך אותי לכזה שמבין שצריך לא רק לעבוד אלא גם גם לדבר, לשווק, לקיים תיירות חקלאית וארוחות בבוסתן שהתחלנו לעשות עם שפים מהאזור".

למשל בזה שאתם כותבים על החולצות שלכם "משק משפחתי גאה"?

"כן, זה אולי יוצא דופן בענף החקלאות, אבל אנחנו לא מרגישים איזושהי בעיה. הורי ביקשו באספה שיקבלו אותנו כבנים ממשיכים — שני בנים ממשיכים — וקיבלו. לא היתה בעיה. איזה זקן שאל אם היו לזה תקדימים. אז שאל, היה צריך לשאול. אני מרגיש גאווה שאני עם הילדים, שאנחנו משפחה גאה. ושזה הייחוד שלנו".

אם הוא מצר על משהו, זה על התנהגותה של המדינה וחוסר התמיכה שלה בחקלאות. "מה יש למדינה הזו נגד החקלאות? כמו שזה עכשיו, ימשיכו להיסגר משקים. אתה יודע מה, שלא יעזרו, רק שלא יפריעו. שיפסיקו להעלות את מחיר המים לחקלאות. אנחנו מדינה שיודעת להתפיל מים ועושה את זה בכמויות. וכן, אם יוזילו את המים, השמן שלי יעלה פחות מה־55 שקל שאני לוקח לבקבוק".

כשאני אומר שאין זמן טוב יותר להבין את זה מאשר עכשיו, הוא מסכים. "רואים שינוי, כל הבאזז הזה של לא לקנות עגבניות מטורקיה והמתנדבים לעבודה בחקלאות — אצלי היו נערים שהתנדבו, שאולי לא הייתי יכול למצוא קודם (עכשיו, אגב, אני משלם להם). כל הארגונים: אחים לנשק, אחים למשק, צו 8 לחקלאות — בלי העזרה שלהם, יש משקים שהיו מתמוטטים. יש לי חבר שחסרים לו 100 פועלים. תאילנדים שברחו, עזתים וחברונים שאינם. בשמן זית עובדים הרי רק בעונה אז אין פועלים קבועים אבל התבססנו על חברונים והם לא באו. נשארנו לבד".

לצד זה אתה חש גם בטינה כלפי המגזר החקלאי, קיבוצניקים ומושבניקים?

"אני אולי לא מרגיש שנוא, אבל המעמד שלנו כבר עשרות שנים בירידה מבחינת סדר העדיפות הלאומי. אנחנו כבר לא נחשבים למלח הארץ, חלק מזה שהמדינה נגד החקלאות. אפילו לא צריך לשמור עלינו — אנחנו נשמור על עצמנו, רק אל תפריעו לנו".