מימין: מייסדת התערוכה דנה וולפיילר־ללקין והאוצרת ענת סרגוסטי. החלטה להתמקד בשבוע הראשון של המלחמה | צילום: אוראל כהן
אוצרות תערוכת עדות מקומית: "ברגע אחד כל התמונות נהפכו להיסטוריה"
בתערוכת הצילומים היוקרתית "עדות מקומית" הבינו כבר בבוקר 7 באוקטובר "שאין דרך להתייחס לתערוכה תיעודית על השנה שחלפה מבלי להציג את האירוע הכי משמעותי ודרמטי שקרה פה", אומרות האוצרות ענת סרגוסטי ודנה וולפיילר־ללקין. התוצאה המצמררת היא מיצג של 300 תצלומים מהשבוע הראשון למלחמה שנפתח בתמונות של רועי עידן, צלם ynet, שהספיק לתעד את פלישת חמאס לביתו בכפר עזה, רגע לפני שנרצח
ביום שישי 6 באוקטובר סיימו דנה וולפיילר־ללקין, מייסדת ומנהלת "עדות מקומית", וענת סרגוסטי, האוצרת של תערוכת הצילומים הזאת, וצוותן להכין את התערוכה. זה היה לאחר שבחרו את 130 הצילומים של 52 הצלמות והצלמים שישתתפו בה.
"אפילו ביום שבת בבוקר של 7 באוקטובר, כשעוד לא הבנו את הממדים של האירוע המזעזע הזה, עוד התפלפלתי עם עמי שטייניץ, אוצר תערוכת '20 שנות עדות', על כל מיני ניסוחים", מספרת וולפיילר־ללקין. "ואז השעות עברו והתחלנו להבין את ממדי האסון ולא יכולתי לגעת בחומרים במשך שבועיים. אמרתי: 'אין בכלל תערוכה'. כל מה שבחרנו להציג על השנה החולפת, שכלל את המחאה נגד ההפיכה המשטרית, נראה היה כמו 'מחאת הקוטג'' בהשוואה למה שקורה עכשיו. אבל לאט לאט אזרנו אומץ והתחלנו להסתכל על התמונות ופתאום המון דברים התחילו להסתדר מבחינה הגיונית".
לפני המלחמה הנושאים המרכזיים של תערוכת “עדות מקומית 2023” — שנפתחה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב אתמול ותימשך עד 3 בפברואר (התערוכה מציינת 20 שנים להיווסדה במיצג וידיאו המשלב תמונות שהוצגו בעבר וריאיונות עם אחדים מהצלמים המשתתפים) — היו המאבק על הדמוקרטיה, שהתבטא במחאות נרחבות בכל המדינה, והסלמה בין מתנחלים לפלסטינים. "ראינו את הקשר, אבל הבנו שאין דרך להתייחס לתערוכה תיעודית שמציגה את השנה שחלפה מבלי להציג את האירוע הכי משמעותי, הכי דרמטי, שקרה פה", אומרת סרגוסטי.
השבת השחורה והמלחמה שפרצה בעקבותיה באו בסיומה של שנה מרובת אירועים אקטואליים קיצוניים, שגם לתיעוד שלהם היה מקום מרכזי ואף טראגי. וכל זה קורה כאשר המפעל החשוב והפופולרי הזה של צילומי עיתונות וצילום תיעודי מישראל ומהעולם, "עדות מקומית", מציין 20 שנה לקיומו. בגלל המלחמה, שפרצה בתחילת אוקטובר, חלק חשוב וקבוע בתערוכה בשנים האחרונות, "הוורלד פרס פוטו" — תערוכת מיטב הצילומים מכל העולם — לא יתקיים השנה, מסיבות של לוגיסטיקה ושינוע.
"התערוכה היתה אמורה לכלול תמונות שצולמו מספטמבר 2022 ועד אוגוסט 2023. מועד הסיום של הגשות הצילומים לוועדת השיפוט היה 31 באוגוסט. אחריו החל תהליך הבחירה והשיפוט. "הכל כבר היה גמור, ואז באה המלחמה", מספרת וולפלייר־ללקין. "כל המערכת לא נשמה בכלל. ענת אמרה לי 'תני לי לנשום רגע לפני שאת מדברת איתי על עבודה', והיא צדקה. גם אני הייתי במצב הזה, אבל ניסיתי להיות המבוגרת האחראית. התאפסנו, הבנו שהתערוכה צריכה להיפתח — ושזה יקרה".
מה עשיתן?
"קודם כל פירקנו את כל מה שסידרנו כבר", אומרת סרגוסטי, "ואז החלטנו להקדיש חלל נפרד למלחמה, לצילומים שיופיעו בו בלי תחרות. פנינו לצלמים שהשתתפו ב'עדות מקומית' בארבע השנים האחרונות וביקשנו מהם לשלוח לנו את המיטב שלהם, מהשבוע הראשון למלחמה, לפני שצה"ל נכנס לעזה, לפני הכל. אז התמונות הן מ־7 באוקטובר, מהקיבוצים, מהמסיבה, מתחנת המשטרה בשדרות ומעט בהמשך".
מאחר שהוורלד פרס בוטל, "כי לא שולחים שום דבר לארץ", אומרת סרגוסטי, צלמת וכתבת "העולם הזה" בעבר, ומי שנחשבת גם לצלמת המלחמות הראשונה בישראל, ומי ששפטה במשך השנים ב"עדות מקומית" וכעת אוצרת את התערוכה. "התפנה לנו חלל והחלטנו להקרין על קיר מרכזי 300 תמונות מתחלפות מהימים הראשונים של המלחמה.
הצילום שפותח את הסלייד שואו הזה הוא של רועי עידן - צלם עיתונות של ynet ו”ידיעות אחרונות” מכפר עזה שנרצח. ארגון העיתונאים גם החליט לתת פרס על שמו בתחרות. "בבוקר 7 באוקטובר, כשהחלו להישמע האזעקות, הוא יצא לצלם ותיעד את הרחפנים עם האנשים עליהם, שחוצים את הגבול מעזה לישראל", מספרת סרגוסטי. "ואז הוא חזר לביתו, שם הוא ואשתו נרצחו, בתו אביגיל בת ה־4 נחטפה ואחרי יותר מ־50 יום שוחררה. שני הילדים הגדולים איכשהו ניצלו".
"ככה נפתחה המלחמה", אומרת וולפיילר־ללקין. "זה מה שנקרא 6:29. שומעים ברקע 'צבע אדום' ושומעים את שריקות הכדורים לידו. ורועי עידן מספיק לשלוח את החומר שצילם למערכת של ynet - וזהו".
"החיים שלפני ואחרי בפריים אחד"
עוד בתערוכה מהשנה האחרונה יש צילומים שקורצים זה לזה: מתחת לתמונה המפורסמת של חברי הכנסת מהקואליציה מצטלמים לאחר שהעבירו את עילת הסבירות, ישנו צילום של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה מסתכלת למעלה במבט מפקפק. לצד זה יש עבודת וידיאו מתוך כתבה של בן שני עם שמחה רוטמן שבו חבר הכנסת, שהיה ממובילי ההפיכה המשטרית, אומר לו בתגובה על כך שאזרחים פוחדים בפגיעה בדמוקרטיה - "אתה שואל אם אני מזלזל בפחדים שלך? כן, אני מזלזל בפחדים שלך".
ויש צילום של מוטי מילרוד שצולם בלטרון של גבר עם דגל על סוס באמצע שדה ירוק. "זאת גם התמונה על ההזמנה של התערוכה", אומרת וולפיילר־ללקין. "יש בה הכל: הפרש הבודד, המחבר אותך לקום המדינה, לתנועת השומר, לשמירה על היישוב. מלחמת העצמאות המודרנית. השמים קודרים. כל כך הרבה סימבוליות יש בה וגם החיים של לפני והחיים של אחרי".
ויש גם סדרת תמונות של המכוניות השרופות מחווארה, "ותראי שאת לא יכולה להבחין בין המכוניות השרופות בחווארה לאלה שבבארי ובמסיבה", אומרת סרגוסטי. "זה ממש מתכתב עם מה שקורה בדרום".
זו היתה שנה אינטנסיבית במיוחד. איך בוחרים?
"כל שנה אנחנו אומרים 'מה נעשה עם כל החומרים?'. גם השנה, עם המחאה, היו כל כך הרבה דימויים, כל כך הרבה אמוציות - ואז פתאום ברגע אחד כל החומר הזה וכל התמונות נהפכו להיסטוריה. אף שהכל מתקשר, והכל חלק מהמציאות הכאוטית שלנו", אומרת וולפיילר־ללקין.
"אין זמן לעכל הכל"
במיצג התמונות המוקרנות מהמלחמה יש 300 דימויים לפי סדר תמטי מסוים. כאשר השתיים קיבלו מהצלמים את התמונות שלהם מהמלחמה, ההחלטה שלהן היתה כמובן מה להכניס לתערוכה — אבל בעיקר מה לא להכניס אליה. "לא רצינו להכניס תמונות קשות מדי", אומרת סרגוסטי. "וגם לא תמונות של בתים של קיבוצניקים שצולמו ללא רשותם. למפונים עצמם אסור היה להיכנס לביתם כי זה הפך לשטח צבאי ופתאום הם ראו פוליטיקאים בבתים ההרוסים שלהם. זה נהיה לאתר תיירות".
החלטתן לעשות את התמונות של המלחמה כמיצג דיגיטלי בגלל מחסור בזמן להדפיס הכל?
"לא. בעצם החומרים של המלחמה שייכים מבחינה כרונולוגית ל'עדות מקומית 2024'. התמונות שייבחרו מהמלחמה יופיעו בתערוכה של שנה הבאה", מסבירה וולפיילר־ללקין. "לא רצינו להדפיס את התמונות כי גם לנו וגם לציבור אין מספיק זמן כדי לעכל את מה שקרה ולעמוד מול התמונות האלה".
איך היתה חוויית הבחירה?
"היה מאוד קשה לעבור על הצילומים", מוסיפה סרגוסטי. "זה היה ממש מזעזע. לוויה אחרי לוויה אחרי לוויה, קברים וגופות. גם אם לא הכנסנו את הצילומים הממש־קשים, ראינו אותם במאגר התמונות. וכל אחת מעורבת בזה באופן אישי. לדנה יש בן בצבא ולי היתה חברה שחשבנו שהיא נעדרת, ובסוף גילינו שהיא נרצחה".
"בתערוכה הראשונה של 'עדות מקומית' הייתי בהיריון", מסכמת וולפיילר־ללקין בצער. "ועכשיו, 20 שנה אחרי, כש'עדות מקומית' מציינת 20 שנה להיווסדה, אותו ילד שנולד אז הוא חייל שנלחם במלחמה היום".
***
חיים שלמים דרך העדשה
"עדות מקומית" מציינת 20 שנים להיווסדה במיצג מיוחד וראיונות עם צלמים
במלאת 20 שנה ל"עדות מקומית", מוקרן מיצג וידיאו בכניסה לבניין התערוכה מדימויים ומעבודות וידיאו נבחרות שהוצגו בתערוכות לאורך שני העשורים האחרונים.
"רן סלווין אחראי למיצג הווידיאו ולמוזיקה המקורית", מספרת הצלמת ורדי כהנא, חברת המערכת. "אנחנו רואים בו את האירועים המשמעותיים מבחינה עיתונאית וצילומית ב־20 השנים האחרונות".
עוד בחלק המוקדש ל־20 שנים למפעל הזה יש ראיונות מצולמים קצרים עם צלמים כמו אוריאל סיני, רינה קסולנובו, זיו קורן ואבישג שאר־ישוב שמדברים על העבודה שלהם.