"אבא, למה אף אחד לא בא?": דוקו חדש על המסיבה בנובה משחזר את הרגעים האחרונים

"יובלי לנשום עמוק, להתחבא, להיות פני מתה. תהיי מתה. תהיי מתה". מילים אלה שאף הורה לא מדמיין להגיד לבת שלו, נשמעות בהקלטה של אב לבתו בתחילת הסרט התיעודי #NOVA. בעולם שהתהפך כאן ב-7 באוקטובר, התחינה "תהיי מתה" היא העצה הכי טובה שהורה יכול היה להגיד לבתו כדי לשמור אותה בחיים.

הסרט התיעודי, שעולה ב-yesדוקו הערב (6.12), מורכב מ-212 קטעי וידאו שצולמו בזמן אמת, שיחות טלפון, שיחות ווטסאפ והודעות קוליות. "מי שצילמו את הקטעים אישרו את פרסומם", מרגיעה הכתובית בתחילת הסרט, לצד אזהרת טריגר מפני תכנים קשים.

הסרט, שביים דן פאר, וערכו נדב דירקטור ולב גולצר, מתחיל בהקלטה הזאת שמתרחשת בשיא הטבח, כאשר מחבלי החמאס טובחים בצעירי מסיבת נובה הנסים על נפשם, ומהרגע הזה חוזרים ל-36 שעות קודם כשהם בשיא האושר, רוקדים, יפים ונוצצים. הסרט מתקדם משישי בערב לאסון הידוע מראש, לפי סדר כרונולוגי, טיים ליין מדויק ומסודר של האירועים. אין בו קריינות, אין עדויות או הסברים. לא צריך. הרי האירועים פשוט התפתחו כמו סרט אימה. אחרי שהיוצרים מכירים לנו את האנשים שבאו לפסטיבל המוזיקה כדי לרקוד עד אור הבוקר, לצחוק, לשמוח, לאהוב ולעוף, המסך מתפצל ורואים את מחבלי החמאס, בצילומי סלפי שלהם, שמחים גם הם, מסיבות הפוכות. שיא האופטימיות והנורמליות עתידה לפגוש במי ששמו לעצמם למטרה לקטוע את כל זה.

רצים על נפשם | צילום: באדיבות יס דוקו

הטקסט שנשמע בסרטונים של האנשים המצלמים את עצמם, כנהוג היום, מספר את השתלשלות האירועים של ה-7 באוקטובר במסיבה. זה מתחיל ב"טילים. יורים עלינו. צבע אדום צבע אדום. להתפזר"; "אחי, תראה אזעקות גם בתל אביב". בשלב הזה הם עוד קצת משועשעים, "כולם דלוקים", הם אומרים. "קורה פה משהו די הזוי. ואוו איזו סצנה".

המארגנים מודיעים "האירוע הסתיים. לצאת מהשאנטי". בינתיים המחבלים בדרך. השמיים אפורים מעשן הרקטות. "מי עושה מסיבה בעזה? מי? מי?", הם עוד קצת מתבדחים. נכנסים למכוניות. יש פקק אחד ארוך. שעון העצר סופר את הדקות על המסך. הם מסתתרים במיגונית. כאוס מסביב. יריות. מצלצלים שוב ושוב למשטרה. עוד ירי מכל עבר. הם רצים ומצלמים את עצמם. למשפחה? מתוך הרגל? "המשטרה פה בקרב יריות"; "נאקי אל תפסיקי לרוץ, זה החיים שלנו".

ואז בא השלב של "שמע ישראל". רבים מתפללים ברגע הזה. הם נפרדים מההורים, "מקווה שהסרטון הזה לחינם. אבל אם לא. אני אוהב אתכם". היו לי חיים טובים, אומר אחר, בשנות העשרים המוקדמות שלו, אחרת מספרת למה היא גאה בעצמה על מה שהצליחה לעשות עד עכשיו. "זה לא אמיתי. איזה צרורות"; "אני לא יוצא מפה"; "אל תבכי אל תבכי".

מכוניות נטושות של המבלים בעקבות מתקפת המחבלים | צילום: באדיבות יס דוקו

השקט שלפני (אחרי ובזמן) הסערה מצמרר. אחרי הריצות המבוהלות לשום מקום כמה מהם מסתתרים בשיחים. הם שוכבים בשקט מוחלט. השמות שלהם מופיעים על המסך. ברקע ירי שלא פוסק. "ממש מקווה שנצא מפה"; "אני מחכה לחילוץ". גם ברגעים אלה מישהי מוצאת מקום לנחמה "היכרתי בטבע כל מיני אנשים", היא מצלמת את מי ששוכבים לצידה בשיחים. הם מחייכים. אלה שמתחבאים במכולה של הזבל שותקים.

ב-10:30 חוטפים את נועה ארגמן ובן הזוג שלה אבינתן אור. "אבא, למה אף אחד לא בא?", שואלת יובל מההקלטה הראשונה של הסרט, ארבע שעות אחרי שהמתקפה החלה. ואז הסרט עובר לאלה שמצליחים להיכנס לאוטו ולנסוע. הם אומרים זה לזה לא להביט על מה שקורה מסביבם. "למה הסתכלתם?!", הם כועסים על מי שאומרים להם "אמא, כמה גופות, ערמות ערמות".

בשעה 14:00 שומעים שוטר שמגיע למתחם המסיבה. "משטרה. צה"ל. יש פצועים? מישהו? יש לי פה הרוגים. כל הבמה הרוגים. יש פה מישהו עם סימן חיים? שייתן סימן חיים", הוא מתחנן. "שום סימן חיים? מישהו בבקשה. מישהו יכול לענות?".