ד"ר אילת ברק נחום. "אם אתה לש בצק אתה בלי כוונה נושם עמוק יותר. בלי לדעת אפילו. אם לא תנשום נכון, לא תוכל ללוש" | צילום: אוראל כהן
ללוש כדי לנשום: כך אפיית לחם מעוררת בנו מחשבות חיוביות
ד"ר אילת ברק נחום, ממפתחי הגישה של טיפול בבישול, מסבירה למה עוגת שוקולד יכולה לסייע לכאוס הרגשי שבו אנחנו מצויים, ואיך אפילו שטיפת כלים יכולה להרגיע אותנו. בעבודתה עם מפונים שגרים במלונות היא רואה עד כמה המטבח חיוני כדי להחזיר סדר לחיינו: “אנשים צריכים את הבישול בשביל הבישול - ולא רק בשביל האוכל. זה מבטא אותם ואת השגרה וההרגלים שלהם”
החיים מתרסקים. לאו דווקא עכשיו. לכל אחד זה קורה: מתקשרים מהבנק, הילדים משגעים אותך, עיצבנו אותך בעבודה, רבת עם בן או בת הזוג. ואז נכנסת למטבח, העמדת סיר ממולאים או סתם הכנת חביתה וסלט, ולרגע קורה נס. הכל נעצר. הבעיות נעלמות. הן יחזרו כמובן ממש עוד מעט, אבל לרגע קט, ולפעמים קצת יותר ארוך, הן על ממתינה. מחכות לתורן. בתנאי שנתת למטבח שלך צ'אנס לעשות את זה עבורך.
יש מי שהפכו את התחושה הזאת למקצוע. אילת ברק נחום (47) היא מטפלת בבישול, ואת החלל הקטן, הנעים והמזמין של הקליניקה שלה תופס ברובו מטבח הכולל את כל המכשירים הנדרשים, מזווה ומקרר עמוסים לעייפה הגורמים לך להרגיש בבית מיד. היא גם ד"ר לעבודה סוציאלית וראש התוכנית לטיפול בבישול בסמינר הקיבוצים ובקריה האקדמית אונו, ועכשיו הוציאה את הספר "שיחות מהמטבח: מבוא לטיפול בבישול" (הוצאת "שתיים"), שלכבודו אנחנו נפגשים.
"זה נשמע קצת הזייה, לבשל בטיפול. הרי לא אוכלים בטיפול", היא אומרת, ומסבירה מה בדיוק עושים בתחום הזה, שהיא מהחלוצות לפיתוחו, לפחות בארץ. "זה מפגש טיפולי לכל דבר שמתקיים במטבח שבו אנשים מבשלים. זו יכולה להיות משפחה או בן אדם בודד. לפעמים הם יבשלו חלקית, לפעמים הם יבשלו הכל מא' ועד ת'. זה יכול להיות מצב שהמטופלים מבשלים לבד או שאני מבשלת להם. זאת אומרת שכל הקונספט הזה של מה זה 'מבשלים' מכיל מנעד די רחב, כדי שזה יהיה מותאם לצורך הרגשי".
"סלט משחרר את האדם"
ברק נחום סיימה לימודי עבודה סוציאלית ואז למדה בישול בתדמור ואפילו עבדה קצת במסעדה. "תוך כדי לימודיי התיישבו לי דברים בראש: הבנתי שבישול זה כמו טיפול. בזמני לא היה איפה ללמוד את זה ואני הרכבתי בעצמי את הפאזל. לקחתי מתוך עולם התוכן של ריפוי בעיסוק, ששם יש הרבה עבודה בעשייה ובטיפול באמנות. אמרתי, מה שעובד עם גואש וחימר יעבוד בשוקולד ובבצק. תוך כדי התנדבתי עם הכלי הזה בכל מיני מקומות, במרכז לעיוור, בבית ספר לילדים עם הפרעות תקשורת". בהמשך השלימה תואר שני בעבודה סוציאלית ומחקר, מאז הכשירה כבר מאות מטפלים בשיטה שפיתחה, ויש עוד עשרות מקומות נוספים חוץ מהקליניקה שלה שבה מטפלים בארץ בשיטה.
היא מסבירה שסוג הטיפול שהיא מציעה מתאים לאנשים שפחות מתחברים לטיפול באמצעות שיחה. "הסיפור הזה של שני אנשים שיושבים האחד מול השני ומדברים מתאים להרבה אנשים, אבל הוא לא טוב לכולם ויש אנשים שצריכים עוד משהו, עוד גשר, בשביל להגיע להבנות על עצמם. בסוף המטרה היא לדבר, אבל אני לוקחת בחשבון שיש כאלה שהשפה מוגבלת אצלם ואז הם ידברו איתי ב'בישולית'".
אני מבקש ממנה להסביר לי את מה שאני ואחרים מבינים באופן אינטואיטיבי אולי, על כוחו של הבישול בחיים הפרטיים שלנו בהקשר למצב רגשי; וספציפית בעת הנוכחית, של מתח ומלחמה. "כשאתה עושה עוגת שוקולד אתה כבר מסתכל לפחות שעה קדימה. אתה יכול לראות את עצמך מסוגל לעשות משהו, אתה יכול להחזיק איזו ודאות שזה ועוד זה ועוד זה — שקילה, ערבוב, הקצפה, אפייה וכו' — ייצא מזה עוגת שוקולד. זה מעניק לך איזו שליטה בחיים", היא אומרת, ומרחיבה גם בנוגע לאינטרקציה החברתית: "כשגברים עושים ‘על האש’ או פויקה, הם עושים משהו שמחבר ביניהם. אחד לשני ולעצמם. אולי בלי שום פעולה יהיה להם קשה לדבר".
הרבה אנשים אומרים עכשיו, במלחמה, וקודם בקורונה, "בישול הוא התרפיה שלי". איך זה עובד?
"העיקרון שעומד מאחורי זה הוא ‘בישול מרגיע אותי’: אני אבשל עכשיו וכשאגמור יהיה לי טוב יותר. עצם הפעילות היא תרפויטית. אתה לא צריך אפילו אותי או מטפל אחר. ומעבר לכך, יש את מה שאני עושה — שזה כבר כבר במרחב הטיפולי. שם נוצרת גם שיחה. לפעמים רק לעשות חביתה או סלט משחרר את הבן אדם. ואני אבוא לאיפה שאתה נמצא בבישול, לא איפה שאני נמצאת בו כרגע. לפעמים אפילו בלי הצורך המיידי בשיחה".
"הלישה מקרקעת אותנו"
היתרון של הבישול, אומרת ברק נחום, שזו קליניקה שלכל אחד יש מתחת לאף. "מטבח הרי יש לכל אחד כמעט בבית - לא לכל אחד יש סטודיו לציור. תראה כמה אנשים גרים עכשיו במלון, המפונים, ומשתוקקים לחזור למטבח. אני מאמצת עכשיו קבוצה של מפונים שלא מוכנים אפילו לשים כלים במדיח — גם על שטיפת כלים הם מתעקשים. אפילו זה כלי טיפולי. וכמובן יש בהם התשוקה לבשל, גם אצלי בקליניקה".
מה עוד למדת במלחמה?
"אנשים צריכים את הבישול בשביל הבישול — ולא רק בשביל האוכל. הם הרי מקבלים את האוכל במלון. הם צריכים את החוויה שהיא שלהם ומבטאת אותם ואת השגרה וההרגלים שלהם".
"כשאתה מכין למשל עוגה, אתה יכול להחזיק איזו ודאות שסדרה של פעולות תיצור משהו. זה מעניק לך שליטה בחיים"
בישול היא פעולה פיזית, איך זה מסייע?
"יש סדר פעולות שמחייב אותם להיות יציבים, נגיד דרך זה שהם לשים בצק למשל, זה מקרקע אותם לאדמה. פיזית. עוזר להם לנשום טוב יותר. אם אתה לש בצק אתה בלי כוונה נושם עמוק יותר, בלי לדעת אפילו. אם לא תנשום נכון לא תוכל ללוש. אתה לש מהאגן, לא מהידיים. בפעם הבאה שתכין לחם, שים לב שאתה נושם טוב יותר. או התנועה של הערבוב הידני, הסיבובי בעוגה, משחררת הורמון קשב. הלישה גם שמשחררת הורמון שאחראי על התחושה הטובה שלך".
אם אני רוצה ללמוד לנשום, יכול להיות שבני הבית ירוויחו לחם על הדרך?
"לגמרי. זו טכניקה שלא אני המצאתי. קרקוע. גרואנדינג".
איך כל הדברים האלה נוגעים לנפש? ברק נחום מדגימה שוב באמצעות לחם: "תחשוב, אתה לוקח אבקות וגרגירים של קמח, שמרים ומלח, ונוזלים של מים ושמן. אין לך שום יכולת לאחוז אף אחד מהם ביד לאורך זמן. אבל אז אתה מערבב ולש אותם והופך אותם לבצק, נוגע בו, מפגיש אותו עם חום ופתאום מחזיק ביד את הדבר הבסיסי ביותר בתזונה, מקור החיים — לחם! אם ניקח את זה למקום הסמלי, זה כמו החוויות של החיים שאין לך יכולת לאחוז בהן, כמו מה שקורה לנו עכשיו. הבצק מספק ומחזיר לנו אחיזה, מהות, משמעות. חיים. אם היו מגבילים אותי לעשות בקליניקה דבר אחד עם המטופלים, זה היה לחם".