מתי נקש, ממסעדת גברת קוטייאו: "את התאילנדים לא הצילו. אז הייתי חייב"

מתי נקש בונה את הקוטייאו - המרק שלו. הוא מניח בקערה ערימה נוצצת של אטריות אורז שהביא מתאילנד ואז מסדר מעליה שום תאילנדי מטוגן, עלי חרדל ועלי פאקבונג ("מורנינג גלורי", העשב המריר הלאומי של תאילנד), נבטים, צ'ילי תאילנדי מותסס וריבת צ'ילי וכדורי עוף שהוא מכין במכונה מיוחדת שהביא מתאילנד. מעל כל זה הוא מניח קוביות בשר משריר בקר שהתבשל חמישה ימים בתוך ציר עצמות. זה נפלא. אחד הדברים הכי טעימים שאכלתי. "אתה לא מבין איזו מנת בריאות זאת", הוא מחייך.

את הציר למרק הוא הניח על הכיריים החשמליים לפני יותר מחודשיים, ב־2 באוקטובר, ומאז לא כיבה אותם. בכל פעם הוא מוסיף לו מים, עצמות ובשר. זה הכל. אפילו לא מלח. את המרק הזה למד לבשל אצל משפחה מוסלמית בצ'אנג מאי. "אני נוסע אליהם כבר שנים. מוסלמים לא אוכלים חזיר כמו שאר התאילנדים, אז האוכל שלהם מבוסס בעיקר על בקר. אצלם ציר הבקר עומד על האש כבר שנים". וכן, הוא מאשר, יש מסעדה אחת בתאילנד, מפורסמת מאוד, שקיימת כבר 100 שנה והציר מתבשל בה ברצף כבר 40 שנה.

ב־7 באוקטובר, כמה ימים אחרי שחזר משהות קבועה של חודש בשנה בתאילנד, כל מה שנותר מהמסעדה שלו היה הציר הזה. כמו כולם, נקש סגר את העסק בלי לדעת לכמה זמן. לא כמו כולם, מצא את עצמו נקש מתנדב. מדוע לא כמו כולם? מפני שבעוד שכל המתנדבים הישראלים האחרים ניסו לעזור לאזרחי ישראל תושבי העוטף, לתושבי הצפון, לחיילים המגויסים ולמשפחותיהם, נקש נרתם לטובת קהילה שקופה כמעט לגמרי, שנפגעה באופן אנוש ממתקפת חמאס: העובדים הזרים מתאילנד.

נקש (35) הוא בעליה של מסעדת "גברת קוטייאו", מרקייה תאילנדית קטנה וצנועה בקצה רחוב יום טוב בשוק הכרמל בתל אביב. את הקהילה התאילנדית בארץ הכיר כבר בילדותו כשמשפחתו גרה במושב מלילות שליד נתיבות, ואז כבר התאהב בהם. "הם תמיד עובדים עם מוזיקה, עם אוכל, עם משחקי כדור. הם עובדים קשה אבל יודעים למצוא הנאות קטנות".

מגיל 14 הוא עובד במסעדות. תחילה בשווארמה של אביו ובהמשך עם השף אבי ביטון ב"מרקדו" ו"אדורה" כסו־שף. משם עבר לקבוצת המסעדות של בעלי tyo, הסושייה המפורסמת. "הצעתי להם לפתוח איתי מרקייה תאילנדית והם צחקו עליי".

כמו רבים גם הוא עשה את הטיול אחרי צבא בתאילנד: "אבל הייתי שם ארבעה חודשים ואכלתי רק במסעדות של אוכל מערבי. אני בא מבית שומר כשרות ולא נגעתי בכלום"

מרק קוטייאו | צילום: אוראל כהן

רק שאז, שבוע לפני שחזר לארץ, פגש את הגברת. אשה מבוגרת שבישלה מרק במקום לא תיירותי בשם קראבי. "אכלתי אצלה מרק עוף עם אטריות וריבת צ'ילי ונגנב לי המוח". זו הגברת בשם המסעדה שלו. "אמרתי לעצמי, מה עשיתי? הייתי כאן ארבעה חודשים ולא הבנתי כלום". הוא חזר לארץ ואחרי שנה התייצב אצל אותה טבחית. לקח לו כמה ימים לשכנע אותה לתת לו לעבוד לצדה. בתחילה היא נתנה לו רק לקלף שום. אחרי חודש הוא למד יותר ואחרי שנה התייצב אצלה שוב ולמד גם אצל משפחות נוספות. "אני כל הזמן לומד". לאט־לאט נזרע הזרע, הוא נסע עוד ועוד לתאילנד עד שהבין מה הוא רוצה לעשות - לפתוח מרקייה קטנה בשוק, כמו שם. "אף אחד לא הבין מי יאכל מרק חריף בקיץ הישראלי". לפני ארבע שנים בדיוק פתח את המסעדה, והשאר היסטוריה והיסטריה.

לא ידעו למי לפנות

ואז הגיעה השבת השחורה "והיא פירקה אותי", מסביר נקש. "מהגעגוע והאהבה שלי לתאילנד, ובמסגרת החקר שלי בנוגע לחומרי הגלם והמנות, יצרתי קשר חזק עם קהילת התאילנדים בארץ. אני מסתובב איפה שהם גרים, בערבה, בעוטף, קונה איפה שהם קונים - כל מיני דברים שאני לא מוצא פה במרכז - סרטני נהרות מומלחים שלא תמצא בשום מקום בתל אביב. שפמנונים חיים. במושבים ישע וצוחר בחבל אשכול”.

נקש ידע שחבריו שם תחת מתקפה ו"זה פירק אותי. אני חבר בקבוצת ווטסאפ של הקהילה התאילנדית. מ־6:30 בבוקר של השבת השחורה היא התמלאה באינסוף הודעות וסרטוני זוועה. 40 תאילנדים שמרססים אותם ביריות - ואני רואה חברים שלי שאין מי שיעזור להם. החלטתי להיות האיש. הייתי חייב. נסעתי לחלץ אותם. הצלחתי להגיע עד יד מרדכי”.

אחר כך התקשרו חקלאים שביקשו לסייע באמצעותו לעובדים התאילנדים שלהם. "אנשים שישבו ארבעה ימים רצוף בממ"ד. מרוב ייאוש הם לא ידעו כבר למי לפנות. ארגנו להם בתי אריזה ריקים בעמק חפר שיהיה להם איפה לישון ואחר כך נסעתי לבשל להם. ככה במשך שלושה שבועות עד שהשגרירות שלהם ומינהל האוכלוסין התאפסו ואיפשרו להם לצאת מהארץ. ערב המתקפה היו בישראל 29 אלף תאילנדים, מביניהם עזבו כבר יותר מ־10,000".

והיו גם תאילנדים שנחטפו.

"המשא ומתן על החטופים התאילנדים היה ישירות מול ממשלת תאילנד. לא דרך ישראל. כעסתי שאמרו שהשתחררו זה וזה ו'ארבעה תאילנדים'. אחר כך הבנתי שהם פשוט לא יודעים את השמות שלהם".

אנחנו מדברים ותוך כדי נקש מגיש לי סלט פומלה, שאלוט מטוגן, דג מקרל מיובש ומטוגן, ריבת צ'ילי הכל על קרקר שרימפס מיובש. זה אוכל מסעיר. לא פחות. חריף, מתובל, מרתק. טעים בצורה בלתי הגיונית. לרגע, המלחמה נעלמת.