אחרי הקורונה, ההפיכה המשטרית והמלחמה: מסעדת ברוט נסגרת

אחרי "ארטל פורמל", "שיינע", "לה סיטה" ועוד כמה מסעדות תל אביביות נחשבות, מגיע תורה של הוותיקה שבהן להסגר.

המסעדה ובר היין "ברוט" תיסגר בסוף פברואר אחרי עשור של פעילות. לכאורה, מדובר בידיעה שנוגעת רק לבעלי הבית, השפים עומר בן גל ויאיר יוספי, ואולי לעוד כמה מאות בודדות של מעריצים. בפועל, מדובר כנראה באחת הסגירות הקולינריות העצובות ביותר של העת האחרונה, עד כמה שסגירה של מסעדה יכולה להיחשב כמאורע עצוב בעת הנוראה הזו.

ברוט קמה על חורבות בר היין של עודד חצבני שפעל באותו מקום שנים ספורות. בשנות פעילותה הארוכות (יחסית לסצינה המקומית) הפכה לבית חם ליינות ישראלים מהקצה האוונגרדי (יקבי בר מאור, עבייה ואוריה היו סוג של יינות בית בה) ובעיקר לאוכל הרפתקני, נועז, אחר ולעיתים גם – יש להודות – מוזר וקשה להבנה אפילו למעריצים מושבעים (ביניהם גם אני)

ברוט הגישה תמהיל לא שגרתי של קלאסיקות אירופיות (לעיתים בפרשנות אישית) כמו הפסטה 'של מרצ'לה חזן' (הכוהנת הגדולה של הבישול האיטלקי המסורתי) עם פרשנות אישית לא פחות למטבח הפלסטיני המקומי בדמות מנות כמו 'טרידי' ו'ליאלי ביירות'.

במהלך שנותיה יצא לה לא פעם שם של מקום לא ידידותי לסועדיו, כולל הקבועים שבהם. כמי שביקר בה פעמים רבות, ואף ראיין כאן יותר מפעם אחת את בעליה, אני יכול להעיד שאני אמנם מבין למה התכוונו המבקרים אבל בדיוק כמו בעליה, מעולם לא חשבתי שלהתחנף ללקוחות הוא חובת בעלים קדושה. להיפך. אני מעדיף הומור, וכזה היה בשפע בברוט. " למי שבא לפרוק עלינו בעיות מהבית אנחנו לא נהיה ידידותיים" אמרו לי בראיון לפני שנתיים.

במהלך השנים האחרונות פיתחו יוספי ובן גל (יחד עם שותפם בן ציון גולדברג) את מעבדת MFL – Mediterranean Food Lab – המפתחת תמציות טעם וריח טבעיות לחלוטין על בסיסי התססה. גם על כך כתבתי כאן. בן גל ויוספי מתכוונים להעתיק את פעילותם לסניף הפריזאי של המעבדה בסוף השנה.

סגירתה של ברוט יכולה בקלות להיתפס, אם רוצים להיגרר לאמירות בומבסטיות, כתעודת עניות לקולינריה המקומית. אלא שהאמת היא הרבה יותר פשוטה ובנאלית. אולי גם עצובה. אין הרבה מקום לקולינריה גבוהה במציאות הנוכחית של מלחמה שמגיעה אחרי הפיכה משפטית ומגיפה. העובדות מוכיחות זאת השכם והערב. כש'סנטי' ו'או.סי.די' עוברות להמבורגרים, מסעדת 'איי' עדיין לא נפתחה מחדש וכל שאר מסעדות הפיין דיינינג מדשדשות גם הן, אלו הן עובדות, לא תאוריות.

ברוט ניסתה לחבר בין פריקי מג'נין ויין מבורגון, יין מהגליל ואוכל יפני. לא תמיד זה הצליח. הכישלונות, אבל, היו מפוארים. ההצלחות- אמיצות ופורצות דרך. בסופו של דבר, לצערי הרב, ברוט תישאר הערת שוליים מפוארת בדברי ימי המטבח המקומי, אם יש כאלה בכלל.

בניסיון להבין על מי השפיעה ברוט, נתקלתי בחוסר יכולת מפתיע (מצדי אני) לנקוב בשמות. ככה זה, אולי, במקום שבו 'כבאכה' -הסניף היפואי של 'עזבה' מכפר ראמה, אולי המסעדה הטובה בישראל (לטעמי) – מתקשה להתרומם כבר שנתיים במקום להתמלא מדי ערב כמו שהיה ראוי לו. הקהל המקומי מתעניין הרבה יותר בסופו של יום, בסושי יפני מאשר בתבשיל עלי חורף ערבי מקומי. אלו הן עובדות. מצערות אבל נכונות. המלחמה הנוכחית לא תועיל להידוק הקשר עם המטבח המקומי מן הסתם. אולי אפשר להבין את זה.

למרות חברות ארוכת שנים, סירבו בן גל ויוספי להתראיין לידיעה (שאישרו). אני חושש שגם זה מעיד על העצב אותו הם מנסים להסתיר כמיטב יכולתם, לרגעים אפילו מצליחים.

להתראות ברוט. ותודה על הדגים, היין, הצחוקים והאתגר הקולינרי והאינטלקטואלי שהצבתם.