דור יעקב הבעלים של המבורגר ממטולה שפתח בתל אביב | צילום: אוראל כהן
ההמבורגר הציוני האחרון: הבעלים של "הסמטה" ממטולה פתח סניף בתל אביב
המלחמה והפינוי מביתו שבמנרה לא עצרו את דור יעקב מלפתוח דווקא עכשיו סניף של ההמבורגר הנפלא שלו בתל אביב. כנצר למשפחת רבין הוא לא חושש מאתגרים התיישבותיים: "מנרה זה הבית שלי והמקום היחיד שאני רואה את עצמי גר בו כל החיים"
דור יעקב הוא בעליהן של שתי המבורגריות הנושאות את אותו שם: "הסמטה". האחת במטולה והשנייה בתל אביב. וכן, ניחשתם נכון, זו שבמטולה לא ממש פעילה כרגע. הוא נולד במנרה, והוא נכדה של רחל יעקב בת ה־98, ממייסדות היישוב הצפוני הזה. השם אולי נשמע לכם מוכר, כי רחל יעקב היא לא פחות מאחותו של יצחק רבין. "כן, אני זוכר אותו", אומר דור. "היינו ביום הולדת 70 שלו. עשינו סיור בתחנות חייו, כולל בית ראש הממשלה. הוא היה אצלנו גם במנרה כמה פעמים. הייתי בן 10 כשהוא נרצח".
איפה סבתא שלך עכשיו?
"פינו אותה כמו את כולם. היא עכשיו בכנרת. במנרה אנחנו שכנים".
מנרה הוא עכשיו אזור מלחמה.
"הייתי שם רק פעם אחת מאז המלחמה, בתחילת נובמבר, השכונה שבה גרנו היתה כבר נטושה. ב־8 באוקטובר עזבנו למחנה פליטים בגבעת ניל"י, מאז לטבריה, למלון, עם שליש מהקיבוץ ועכשיו אנחנו בכרכור, אני וזוגתי".
הגעתו של יעקב (37) לתל אביב היתה מתוכננת, אבל לא ככה. הוא חי כל חייו בצפון, עד גיל 12 במנרה, אחר כך במטולה ואחרי הצבא חזר למנרה. את רוב שנותיו הבוגרות בילה במטבחים, הוא היה אופה, למד להיות שוקולטייר, ובעיקר עבד בלא מעט מסעדות, החל ב"פוקצ'ה בר" המצוינת בגושרים וכלה ב”דליקטסן” של רותי ברודו. "בהמבורגר במטולה אפילו את הלחמניות עשיתי בעצמי. עבדנו עד המלחמה והתפרנסנו יפה. מכרתי 100 מנות ביום ובשיא 250, כשאיש הצוות העיקרי הייתי אני. שבוע אחרי שפתחתי במטולה כבר רציתי לפתוח בתל אביב. שכרתי את המקום בספטמבר, רק שהמלחמה עצרה קצת את הפתיחה. העסק במטולה היה אמור לתמוך בזה שבתל אביב".
זה הרגע לעצור ולהעיד - ההמבורגרים של יעקב הם בין ההמבורגרים הכי טובים שיצא לי לאכול. לא פחות. החל מהלחמניה, שמשולב בה תפוח אדמה והיא אוורירית להפליא, עבור בקציצות העסיסיות והנפלאות, תערובת חלקי בשרים נכונה ומדויקת כמו שצריך, וכלה במלפפון החמוץ שנכבש עם זרעי כוסברה. אפילו הצ'יפס נפלא. זה מקום, קטן, צנוע, כמעט ספרטני, בפינה "מקוללת" (יהודה הלוי 109 פינת המגיד, הרחוב שבו גדלה רחל יעקב). הוא יודע שיש עוד 117 המבורגריות אחרות בוולט, וגם שחלקן נהדרות. אבל הוא לא מפחד. "הבאתי אנשים עד מטולה", הוא אומר. הביטחון העצמי שלו, הכנות ובעיקר ההמבורגר הנפלא משכנעים אותי שהוא צודק. לקח לו שנתיים לפתוח בתל אביב - קורונה, ילד ועוד ילד, אבל הוא לא מוותר. עכשיו הוא גם בוולט, ושום דבר לא יעצור אותו. הוא כבר מדבר על עוד סניפים בעיר הגדולה.
"פתחתי בכל זאת כי אני צריך פרנסה", הוא מסביר את ההחלטה לפתוח בזמן מלחמה, "אני תקוע עם זה, אבל גם צריך את זה. מטולה סגורה כנראה להרבה זמן. חתמתי פה שכירות לשמונה שנים, אני רואה את זה לטווח ארוך. אני רוצה להאמין שגם הסניף במטולה ייפתח, אבל למטולה לקח 14 שנה להתאושש ממלחמת לבנון, אז אתה יכול להבין".
אתה לא אומר לעצמך, ברמה הכי אישית: מה פתאום לפתוח פה עסק? יש לי אישה ושני ילדים, אני בכלל צריך לברוח מפה.
"זה תמיד במחשבות. כמעט עברתי לקנדה לפני כמה שנים, כבר הייתי לפני חתימת חוזה על עבודה בוונקובר. אבל ‘הסמטה’ במטולה עבדה נהדר. כלוב של זהב".
אתה ציוני?
"לא הייתי מגדיר את עצמי כציוני".
הייחוס המשפחתי לא מפריע לך להגיד את זה.
"לא. אני לא הנכד של רבין אלא של אחותו, ולסבתא שלי יש מספיק רזומה מבחינת עצמה. לפני גיל 18 היא הגיעה לשום מקום מתל אביב. אני מאוד אוהב את המדינה. זה הבית שלי. אני אוהב את האדמה. המקום היחיד שאני רואה את עצמי גר בו כל החיים זה מנרה, אבל כרגע זה כנראה לא יקרה. רק אם יהיה שקט וירחיקו אותם מהגבול, זה יוכל לקרות. אני ראיתי אותם על הגבול מהבית שלי, לא נראה לי שעושים משהו כדי שזה ייגמר כרגע. אני רוצה לחזור לסניף במטולה, לא במקום זה שכאן אלא גם, ולמנרה. זה חזק ממני. אני יודע שאחזור. מנרה זה הבית שלי".