הפאב שעבר מניר עם להרודס בת״א: ״זה לא יהיה אותו דבר, אבל זה עוצר לרגע קל את הכאב"

ברגע הראשון זה נראה קצת כמו תפאורה בסרט דל תקציב שמנסה לשחזר פאב בקיבוץ. אחר כך אתה מבין שזה בדיוק מה שזה. פאב של קיבוץ שנחת באמצע העיר הגדולה מול הים, בחלל שקירות הזכוכית שלו כוסו בנייר כדי שלא ייראה כמו חנות או גלריה שזה בדיוק מה שהוא היה עד דקה קודם לכן. אבל אז, כמו באיזה קסם ישן, מוזיקת הרוק הישנה מחלחלת לעצמות, וגם בירת הגינס הטרייה, הפוסטרים הנוסטלגיים על הקירות של ג'ון לנון ואריק איינשטיין הצעיר עטור הזקן, וזה עובד. בעיקר כי אתה מתחיל לשים לב שהפרצופים מסביבך הם באמת קיבוצניקים. לא סתם קיבוצניקים, מפונים מניר עם שגרים במלון הרודס שבתחתיתו פועל עכשיו גרין פאב. ואתה מתמסר.

"בשבע בבוקר ב־7 באוקטובר היתה הפוגה קטנה בירי מעזה. נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע. בדרך כלל כשיש מטח, אנחנו נוסעים או להורים שלי או להורים של זוגתי, אבל טיל פגע בקו המתח הגבוה והשער החשמלי לא נפתח. בדיעבד, זה מה שהציל אותנו. כל הכביש בחוץ היה מלא מחבלים. זה והרבש"צית הגיבורה ענבל ליברמן, וצה"ל. אחרת לא הייתי מדבר איתך היום כנראה. בשמונה בערב יצאנו מהממ"ד אחרי 14 שעות וראינו מה קרה", את הדברים האלו מספר לי איתי מבורך, הבעלים של הגרין.

הוא הגיע לניר עם לפני 12 שנה, אז היה סטודנט לשיווק טכנולוגי במכללת ספיר. בערבים היה יושב לשתות בירה בפאב שכבר אז היה בר מיתולוגי ביישובי העוטף. מלקוח הפך לברמן ומפה לשם הפך לבעליו של גרין, יחד עם שותפו שחר שוורץ שהקים את המקום עם עידו גלעד לפני 21 שנה (גלעד המשיך בינתיים לדרכו).

ברי סחרוף מופיע בגרין פאב בתל אביב | צילום: דנה קופל

"כשאתה בגרין, אתה חלק מקהילה. זה הפאב לא רק של ניר עם, זה הפאב של העוטף. יש משפחות שממש נוצרו אצלנו. אופיר (ליבשטיין, ראש המועצה שנרצח ב־7.10 - ח"ג) תמיד אמר שזו הפנינה של העוטף, ושההורים יכולים להיות רגועים כשהילדים שלהם שם ולא במקום אחר. היית יכול לראות אצלנו הורים וילדים יושבים כל אחד עם החברים שלו באותו ערב בשני שולחנות נפרדים".

"התפיסה היא נורא משפחתית ונורא ביחד, לטוב ולרע. גם אם לפעמים יש לקוח בעייתי הוא איתנו כבר שנים, ואנחנו יודעים לטפל בזה. בסוף זה מקום מקסים ונעים. מקום טהור, עד כמה שאפשר להגיד דבר כזה על פאב".

מה קרה בשבת השחורה?

"בערב שלפני היתה אצלנו מסיבה ליובל סלומון מכפר עזה. הגיעו 100 איש, כולל כאלה שכבר עזבו ולא גרים שם יותר. הרבה מהם נשארו לישון בסביבה, וכמו שאתה מבין, עכשיו חלקם מתים, כולל יובל עצמו, וחלקם חטופים כמו, למשל, גלי וזיו ברמן התאומים. ממסיבת יום הולדת, האירוע הפך בדיעבד למסיבת פרידה — מיובל, מזיו שפירא שעבד כאן במיחזור בקבוקים מגיל 15, מרינת אבן שהיתה מדריכת הנוער שלנו, מעמית מן הפרמדיקית שאחותה הודיעה לי שתתרום מכשיר החייאה לפאב כשנחזור אליו”.

זה לא גורם לך להגיד מספיק ודי. לרצות לפתוח בתל אביב?

"מישהו שאל למה אני לא פותח בדיזנגוף. אני רואה עכשיו בתל אביב אנשים עושים שורות בברים, זה לא המצב אצלי. וכן, גם אחרי מה שקרה, אני מתעקש. אני אוציא לך צ'ייסר ונדבר, אני אכיר אותך, ואולי נהיה חברים. אני מכיר 70 אחוז מהלקוחות טוב, ואת כל היתר בפרצוף”.

כמו, למשל, את שחר ואוהד, לקוחות קבועים מניר עם. "שום דבר לא ינחם אותנו. אנחנו כמו זומבים”, אומר לי אוהד. "אני לא כועס על המדינה כי אין לי שום ציפיות ממנה. אני כועס על האזרחים, שחושבים, גם עכשיו, שהדם שלנו יותר זול". כשאני מנסה לעצור את הנאום השוטף שלו, מסכימים הוא ושחר, הגיס שלו, ש"הגרין פאב החדש לא יהיה אותו דבר אבל זה מצליח לעצור לרגע את הכאב. לרגע קצר". דניאל ודניאל, שני הברמנים, גם הם מאשרים לי שזה מצליח. עובדה, הם כאן. דניאל הראשון בירמן במשמרת האחרונה בניר עם. דניאל השני צץ אחרי שנים שאינו גר יותר בניר עם, והתייצב למזוג אצל הבוס שלו לשעבר.

ומבורך מוסיף: "אני חי בין בני עמי ומבין שהקהילה הזו תחזור, אם לא 100 אחוז, 90 אחוז. היו לי הרהורים, לא מכחיש, לא היה מובן שאני חוזר. ועכשיו גם יצטרכו לקרות התאמות ביטחוניות כדי שנחזור. בית זה איפה שאתה מרגיש שזה המקום שלך, לא משהו פיזי. הבית הפיזי לא מעניין אותי, תן לי את שני ויונתן (זוגתו ובנו - ח"ג) ואני אסתדר בכל מקום, אבל שם אני מרגיש הכי נוח. אני חושב שתל אביב מדהימה אבל אני צריך חופש וטבע. אתמול שני ואני נסענו לקיבוץ, לבקר, לראות מה קורה, לקחת כמה דברים מהפאב. ישבנו קצת על הדשא ודיברנו, זו היתה הפעם הראשונה שהיה לנו שקט. תל אביב לא יכולה לתת לי את זה, אין כמו השקט על הדשא אצלנו.

"זה נותן לי תחושה שאני יכול לעשות משהו למען הקהילה שאני גר בה אחרי שנים שהיא נותנת לי, פתאום אני יכול לתת לה משהו שמזכיר את הבית. אבל לא, זו לא נחמה. האובדן גדול מדי - יש חטופים בעזה ומתים. אין נחמה".

הסיפור היה יכול להיגמר כאן, אבל הוא רק מתחיל. אחרי שרוב קהילת ניר עם פונתה למלון הרודס, שמעו ברשת פתאל, הבעלים של המלון, על הפאב, והחליטו לתת להם את הגלריה בכניסה כדי שיקימו אותו מחדש בתל אביב. החברה המרכזית למשקאות (קוקה־קולה) שאיתה עובדים אנשי הגרין כבר 14 שנה, תרמה את כל המשקאות והציוד. איתי ושחר הביאו מניר עם פסל של גורילה שהיה בפאב המקורי, את שלט העץ מהכניסה, ותמונות של יובל סלומון ועוד לקוחות, ולפני חודש נפתח הפאב מחדש בהרודס. ואם זה לא מספיק, הבירה והפיצוחים (וזה כל מה שיש בערך) הם בחינם. לא רק לחבר'ה מהעוטף, גם לתל־אביבים שמגיעים.

אז עכשיו מבורך כאן, בתל אביב, מקווה שלא ליותר מדי זמן. בינתיים הוא מנסה לגייס 150אלף שקלים בהדסטארט לטובת הממ"ד שסיים לבנות לפאב המקורי שלו בניר עם קצת לפני המלחמה, ושאת מחציתו הספיק עוד לממן אופיר ליבשטיין המנוח, ואת החובות על השאר מנסים מבורך ושותפו להחזיר עכשיו. העובדים שלו מניר עם וגם עובדי עבר שכבר גרים בתל אביב עובדים בפאב הזמני בהתנדבות. ברי סחרוף והתקווה 6 כבר הופיעו פה, ובערב יש מעגלי שיח של המפונים. למבורך יש רק מחמאות לחלק לתל־אביבים ולעירייה שלהם: "וואו, כמה חום ואהבה קיבלנו מהתל־אביבים, ואנחנו עדיין מקבלים. תמיד אמרנו שהם מנותקים והם כל כך לא. הם החיבוק הכי חזק שקיבלתי בחיים שלי. באים לכבס לנו ונותנים חניות פרטיות שלהם ומביאים דברים. מאות אנשים. משהו מטורף. ועיריית תל אביב, מה שהם עושים זה מדהים: שירות פסיכולוגי, יועצות חינוכיות ותו חניה לכולם. זה לא ייאמן".