הממשלה התנתקה מאזרחיה, איך תוביל אותם?

מדינת ישראל התעוררה אתמול לבוקר כואב במיוחד, שהזכיר את המחיר הכבד שגובה המלחמה בעזה – מלחמה שתהפוך בשבוע הבא לארוכה ביותר שידענו בעשורים האחרונים. למשך הזמן יש השלכות, בין היתר של עלייה בסיכון לביצוע טעויות בשדה הקרב. אבל משך הזמן גם מציף שאלות בנוגע ללגיטימציה של המערכה.

בישראל יש קונצנזוס לפיו המלחמה בעזה היא מהמוצדקות ביותר, אבל עד איזה שלב? האם גם היום, 110 ימים אחרי המחדל העצום שהוביל ל־7 באוקטובר, אותה ממשלה שבקדנציה שלה התחולל האסון היא עדיין הנהגה לגיטימית, שיכולה להמשיך להכתיב את המהלכים במישור הביטחוני, המדיני או הכלכלי?

חלפו 110 ימים מההלם של 7 באוקטובר, ושתי מטרות המלחמה המוצהרות לא הושגו: לא שחרור למעלה מ־130 חטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס, ולא מיטוט שלטונו של ארגון המרצחים ברצועה. 110 ימים הם המון זמן במונחי מלחמה, והם בוודאי הרבה מעבר לתקופת החסד שראוי היה לתת לממשלה שבקדנציה שלה פרצה המלחמה. זו הסיבה שהלגיטימציה של ממשלת נתניהו להמשיך להחזיק ברסן השלטון התערערה באופן משמעותי. אי־האמון בממשלה ובעומד בראשה נמצאים בשיא חסר תקדים, והשבר הגדול בחברה הישראלית, שהתאחה בתחילת המלחמה תחת סיסמת "ביחד ננצח", הולך ונבקע מחדש בכל יום שהממשלה שאחראית לכישלון ההפיכה המשטרית אינה מתירה לאזרחיה לבחור מחדש את הנהגתם.

בשלב הזה אפילו שאלת האחריות למחדל, שבעקבותיו פרצה המלחמה, אינה רלבנטית. גם בלי לקחת אותה, לכולם ברור מי האחראים. מה שחשוב הוא מי נושאים באחריות כעת ובעתיד הנראה לעין, והאם אלה האנשים הראויים לכך.

האתגרים גדולים מדי על הממשלה

הממשלה אינה נבחנת רק על סמך מצב המלחמה, שכאמור מטרותיה טרם הושגו חרף המחיר הכואב ששולם בחיי אדם. היא נבחנת גם על מה שביכולתה ומחובתה לעשות בפן האזרחי, בעורף, וגם שם המצב מזעזע. שני חבלי ארץ, בגבול הצפון ובעוטף עזה, למעשה נמחקו. עשרות אלפי תושביהם נאלצו לנטוש את בתיהם לחודשים ארוכים, נותקו ממקומות עבודתם וממוסדות הלימוד ומהקהילות שלהם, ופוזרו במעונות זמניים ברחבי הארץ - בלי תאריך שיבה ובלי ביטחון שיהיה להם בית לחזור אליו.

ספק אם ישראל עמדה בעבר מול אתגרים גדולים כל כך, אבל גם הם לא גרמו לממשלתו של בנימין נתניהו לשנות את סדר העדיפויות שלה, שבראשו שימור הקואליציה והישרדותו של נתניהו עצמו בתפקיד. עדות לכך הם כ־6 מיליארד שקל כספים קואליציוניים שמצאו את דרכם לתקציב "המתוקן" של 2024, חרף הגידול העצום בהוצאות המלחמה ושיקום היישובים, ובניגוד לאזהרות של אנשי האוצר, בנק ישראל והגופים הפיננסיים העולמיים ביחס להשלכות ההתנהלות הכלכלית המופקרת של הממשלה.

סדר העדיפויות המעוות מונע גם דיון בשאלת "היום שאחרי" – שאלה בסיסית שחייבת היתה להישאל מיד עם היציאה למלחמה, משום שהיא מכתיבה את דרך ניהולה. הציבור ידע והבין שיהיו לאורך הדרך הישגים, ובצדם למרבה הצער קורבנות כבדים ומחיר שנידרש לשלם כחברה. אבל הוא מעולם לא קיבל תשובה לשאלה "מה אחר כך?". מהי הנקודה שבה ישראל תוכל להתפנות כדי להתאבל על מתיה ולהתחיל לתכנן את שיקומה – ואיך השיקום הזה ייראה בכל הקשור למיקומה של ישראל ומעמדה באזור הטעון שבו היא נמצאת.

הדיונים האלה נמנעים משום שנתניהו יודע שאין לו סיכוי להוביל את ממשלתו לפתרון רציונלי ובר השגה. הוא הפך שבוי, מרצונו, בידי גורמי קיצון בחברה הישראלית, כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שהתמקמו בתפקידי מפתח הרבה מעל יכולותיהם ומאיימים בפומבי לפרק את ממשלתו אם יסטה מהקו הקיצוני שהם מכתיבים. הם עשו זאת גם לאורך שנת ההפיכה המשטרית, שהובילה אותנו ל־7 באוקטובר, ולא היססו יחד עם נתניהו לקרוע את העם כדי לשמר את עצמם בתפקידם. כן, חשוב להזכיר ש"ביחד ננצח" לא נולד בוואקום, אלא משום שכבר לא היינו ביחד.

חוסר הנכונות של ראש הממשלה לדון ביום שאחרי אינו מנותק מהתחושה בציבור - וגם בממשל ביידן - שהמלחמה הפכה לכלי שרת בידי ראש הממשלה ונרתמה גם היא לדחיית קץ שלטונו. היום שאחרי לא יבשר לו טובות: ועדת חקירה ממלכתית שתקום תקדיש לראש הממשלה חלק נרחב בכל דו"ח שתפרסם. בין אם תקבל במלואו את קו ההגנה שלו לפיו "הוא לא ידע", ובין אם תדחה אותו. ראש ממשלה שלא יודע כלום אינו בהכרח טוב יותר מראש ממשלה שיודע ולא עושה כלום. גם שותפיו הפוליטיים, שקשרו את גורלם בגורלו, מבינים זאת היטב.

הניתוק מהעם מחריף

זה רק מחדד עוד יותר את שאלת הלגיטימציה שיש לממשלה להמשיך להנהיג אותנו, ובעיקר להמשיך לנהל את המערכה. בהיסטוריה של מדינת ישראל, מלחמותיה (למעט ששת הימים) נודעו כקו שבר בין הציבור למנהיגו. גולדה מאיר אולצה להתפטר ולפרוש מתפקידה בעקבות המלצות ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום כיפור, מנחם בגין קרס לתוך עצמו אחרי מלחמת לבנון הראשונה והמחאה שהציתה, ומלחמת לבנון השנייה סימנה את תחילת הסוף של אהוד אולמרט. שלושתם לא ששו להיפרד מהכיסא, אבל בשלב כלשהו הבינו שתפקידם ומעמדם ומנהיגותם מחייבים אותם לעשות זאת.

לא כך נתניהו. התבצרותו בתפקיד וההדיפה העקבית והצינית מצדו של כל ניסיון להטיל עליו אחריות, ולו חלקית, לאסון הגדול ביותר מקום המדינה, מבהירה ומחדדת את עוצמת הניתוק שלו מהעם. הוא עדיין מציג את עצמו כיחיד שיכול להנהיג את ישראל – עכשיו ובעתיד - ומסרב להסתכל לאחור ולראות שפחות ופחות אזרחים חושבים כך. ואין לו כל כוונה לשחרר אותם להצביע מחדש על הלגיטימיות שלו.

ומרגע שהתנתקת, אין יותר מה להפסיד ואין אפשרות לעצור - אחרת תיפול. כמעט כל מהלך של הממשלה ושריה בשבועות אחרונים הוא עוד שלב בהתנתקות המוחלטת שלה. מדיוני התקציב ההזויים, שעוסקים ב"שרים שלא גומרים את החודש" ובהעברת מיליארדים למטרות שאינן קשורות למלחמה, דרך דיונים שהופכים להטחת האשמות ברמטכ"ל והדלפתן בעיצומה של לחימה ("עבודה יפה מירי"), ועד הריקוד של שר החינוך בזירת הפיגוע ברעננה ("אירוע חינוכי מיוחד במינו") וכמובן היחס המחפיר, המתמשך, של שרי ממשלה כלפי משפחות החטופים.

כל אלה מחייבים את המסקנה שהממשלה איבדה את הלגיטימציה להמשיך לנהל את המערכה ואת המדינה ביום שאחרי. זו אינה שעה קלה לומר את זה, אבל יבואו עוד שעות קשות, לצערנו. אין לישראל את הפריבילגיה להמתין ליום שאחרי, כאשר הממשלה עושה הכל כדי שהוא לא יגיע. הלגיטימיות של ההנהגה אבדה, צריך לתת להנהגה אחרת לבנות אותה מחדש.