"בדקתי שיש לי בממ"ד אקדח, יין ופותחן ונשארתי"

גבי סדן, היינן, הכורם והבעלים של יקב הבוטיק "כרם שבו", נחשב כבר שנים לאחד הייננים המוכשרים, המקוריים והחשובים בישראל. מי שכיהן במשך שנים כיינן הראשי של יקב הרי גליל נעלם מתחת לרדאר לכמה שנים ואז חזר לפני כעשור וחצי עם יקב כרם שבו שנהפך כמעט בן לילה לאחד מיקבי הבוטיק הכי מבוקשים ונחשבים בישראל. שבו מייצר יינות לא כבדים, מרעננים ובעיקר טעימים להפליא, לא פלא שהפכו למבוקשים כל כך. 70 אלף הבקבוקים שהוא מייצר כל שנה, נגמרים תמיד ולרוב אינם מספקים את הביקוש. למרות זאת אין לו כרגע כוונה להגדיל את הייצור.

סדן (53) מוזג עוד קצת שבו אדום נפלא. זהו בלנד של ענבי סירה עם גראנש, מורבדר וברברה נהדר כמו כל היינות האחרים שלו: הרוזה מברברה, גראנש ומורבדר, הסובניון בלאן והשנין בלאן. ויש גם יין חדש שעוד לא שוחרר לשוק ושמו "עזרא", שם זמני, שכמו ה"גרשון", שהוא הסוביניון בלאן המיוחד של סדן, נקרא על שם אחד משני אחים, עזרא וגרשון כהן, שהיו בעלי החלקה שעליה מגדל היום סדן את ענביו. היקב של סדן נמצא בגוש חלב והכרם בין סאסא לדולב באזור חשוף ומסוכן כעת. וגם הבית שלו במצפה מתת, ממש על גבול לבנון. "אני אצלי בבית, אף על פי שאני לא אמור להיות פה. אני הולך לעבודה כל בוקר, לכרם אני לא יכול להיכנס, אבל ליקב כן".

זה לא לא חוקי להיות שם.

"אין צו של אלוף שאומר שזה אזור צבאי סגור. במחסום בסאסא שואלים אותי לאן אתה נוסע. לפעמים סגור כי הגזרה חמה ויש אירוע. אנחנו מעודכנים מהודעות רשמיות של היישוב. אם זה באמת מסוכן, אני לא מתאבד ונוסע לישון במקום אחר".

אתה לא מפחד? "לא. נשארתי כי זה הבית שלי. טוב לי שם. נפילות לא מפחידות אותנו. מה שמפחיד זה טילי נ"ט, וגם אין אזעקה לזה. היו פגיעות בכניסה למתת. אומנם אמרו לנו להתפנות, אז מה? זה הכל שטויות. במלחמת לבנון השנייה לא פינו שום דבר וירו אז כמו משוגעים. בצבא פשוט נבהלו מ־7 באוקטובר, שתהיה גם בצפון פשיטה קרקעית. בתחילת המלחמה עזבתי לשבוע כי כיתת הכוננות והחיילים ביקשו ממני והם היו בלחץ נוראי. אני בדקתי שהממ"ד נסגר ושיש לי שם אקדח, יין, פותחן וכמה כוסות. ושם היינו. בת זוגי עינת, הכלב ואני. אני אומנם לא יודע מתי יורים וזו קצת בעיה אבל הבית שלנו לא חשוף ודי מוגן".

במתת חיות 70 משפחות, 300-200 איש. סדן מספר ש"עכשיו נשארה רק כיתת כוננות. כולל, אגב, ארז (קומרובסקי, התושב הכי מפורסם של מתת — ח"ג), שבא לחצי שבוע כל שבוע. נורא נעים להיות עכשיו כאן. מזג אוויר מדהים, שקט".

חוץ מכשיורים.

"מי שנשאר הולך לשתות אצל זה, לאכול צ'ולנט אצל ההוא, לשחק רמי קוב אצל אחר. ממש כיף. מה עדיף? לגור שלושה חודשים בבית מלון? עדיף למות. אם איומי החדירה והנ"ט ייפתרו, אני יכול לחיות עם זה. עכשיו יש מלא צבא אז אני לא מפחד מכוחות רדואן, רק נזהר מהנ"ט. כשאני נוסע על ציר חשוף, זה מצחיק להגיד, אבל אני נוסע מהר. אלה טילים מונחי לייזר — ואם המטרה זזה הוא צריך לזוז איתה ואם זה נכנס באוטו, הסיכויים שלך לא טובים".

לכרם שלו סדן לא יכול להיכנס, אבל לפעמים הוא מסתנן . "הכרם נמצא בצד הלא נכון של כביש הצפון. אזור חשוף מאוד. בינתיים זה עוד בסדר כי אני עוד לא זומר, זו לא העונה. אני אומנם נכנס קצת, רק כדי לראות שהכל בסדר, אבל לא ממש ברשות. אם יהיה עיכוב של יותר משבועיים בטיפול בו, יכולה ללכת כל העונה ובכל מקרה כבר ייגרם נזק גדול. ברגע שיגיע האביב — תהיה הרבה עבודה לעשות בכרם, ולא נראה שזה הולך להיפתר בקרוב, אולי להפך: לכיוון של מלחמה כוללת גם בצפון".

רוזה מכרם שבו. אם הגפנים לא יטופלו בקרוב כל העונה תרד לטמיון | צילום: אפי שריר

יין הוא בעצם גם סוג של מוצר חיוני למי שיכול להרשות לעצמו, בשביל להירגע אבל לא רק. זה חלק מהתרבות. "כן, נו", אומר סדן. "זה מחזיר אותנו למה שצ'רצ'יל אמר על התרבות במלחמת העולם השנייה — שאולי אפשר לוותר עליה, אבל אז בשביל מה אנחנו נלחמים. זה נכון לגבי חקלאות, זה נכון לגבי מה שאני עושה".

את היקב שלו פתח סדן בגוש חלב, ג'יש, כפר ערבי. כשאני שואל אותו למה דווקא שם, הוא פותח עליי עיניים גדולות. "כי זה מקום שאני אוהב, והחלל התאים לי וזה קרוב לכרם".

ועכשיו במלחמה, אין הרגשה אחרת?

"לא".

היקב שלך מאוד לא רומנטי, הוא נמצא בחצר אחורית של מוסך.

"זה לא יקב שעוסק בתיירות וממילא בקרוב אני מתכנן לעזוב לאזור התעשייה דלתון. אני לא אבנה שם מרכז מבקרים. אבל תהיה שם חנות ויהיה מקום לשתות. אני לא נורא מתעניין בתיירות יין. אני מתפרנס ממכירת היין".

לא תגדיל כמויות לכבוד היקב החדש?

"אני לא קונה ענבים מאחרים, אז בשביל לייצר יותר יין אני אצטרך לטעת. אבל יכול להיות שיהיו עכשיו הרבה שטחים פנויים", הוא צוחק.

כשאני שואל אותו אם אין רגע שבו הוא שואל את עצמו, מה עשיתי, למה באתי לכאן? הוא משיב ש"כשהתחילה להתהדק טבעת החנק של ההפיכה המשטרית, אז שאלתי את עצמי את השאלות האלה מאוד חזק כי זה נראה אבוד לגמרי. עכשיו במידה מסוימת, אף על פי שמאוד מוזר להגיד את זה ואף על פי שכמובן האירוע על גבול עזה לא היה צריך להתרחש, אדם כמוני מרגיש פה פחות פסימי, עם קצת יותר מקום לאופטימיות מאשר ב־7 באוקטובר”.

זאת אומרת, אתה בעצם אומר, שבמחיר הכי נורא שמישהו היה מסוגל לדמיין, אולי הדמוקרטיה ניצלה?

"אני אומר שיכול להיות שיהיה פה איזה שינוי. אני לא חושב שכולם יהיו שמאלנים אחרי המלחמה, אני לא משלה את עצמי, אבל אולי נהיה יותר ליברלים. ב־6 באוקטובר לא הצלחתי לראות איך הסיפור הזה נגמר. וכן, שאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן ללכת. אני לא אגיד לך שלא הסתכלתי על מודעות של כרמים ויקבים בצרפת. אבל מאז 7 באוקטובר אני פחות עסוק בזה. אני מסתכל על דברים יפים שקורים פה מאז ואני אומר, אולי בכל זאת יש סיכוי. אני לא שמח כמובן ממה שקרה ולא ברור לי שהכל יהיה בסדר — לא ברור לי אפילו שביבי הולך הביתה בסוף, ולא רק ביבי, זו כל החבורה המשיחית הזו, זה רעל סיסטמי שמתפשט בגוף. אבל אתה מסתכל על איך שאנשים מתנדבים עכשיו ואתה אומר לעצמך, לא יכול להיות שהדבר הזה לא יעשה פה שינוי".

אתה ציוני?

"לא באופן מוצהר אבל היו לי אופציות לעבוד בצרפת והייתי שם כבר ובחרתי לחזור הנה. זה הבית שלי. איך אמר סמילנסקי: 'אם חקלאות כאן, מולדת כאן'. אני חקלאי. תוקע דברים באדמה ואומר יהיה בסדר. בעצם כשאתה תוקע משהו באדמה, אתה אומר אני פה ל־30-20 שנים הבאות. אני גם אוהב להיות פה. דיברתי אתמול עם חבר מסאסא שהילדים שלו עזבו לספרד. התחילה המלחמה — הם חזרו לארץ. לא יכלו לסבול להיות רחוקים. ולא חזרו בשביל להתגייס. חזרו לגור פה".

אז לעשות יין זה סוג של ציונות?

"סוג של. כנראה בגלל זה אני לא מגדל כרמים בצרפת. היום הבית במתת והדירה בתל אביב, בלי ממ"ד, לא שווים הרבה. אבל גם כשהם היו שווים לא חשבתי למכור אותם וללכת".