"הפרלמנט שפתחנו מעלים את האימה": ביקור באולפן הפודקאסט של דליה גוטמן

החן והיופי של "באות בזמן", הפודקאסט של דליה גוטמן עוד מימיה עם נורית גפן, ועתה בגרסת המלחמה שלה עם הפרלמנט — "הפעוטון" כפי שהיא מכנה את חבריה לצוות, כולם באמצע שנות ה־40 שלהם — הם שמדברים בו על הכל כמעט, כמו שיחת חברים גלויה וכנה, הנעצרת רק בשירה בחי מהאולפן: עילי בוטנר על הגיטרה, רועי בר נתן מצטרף אליו בשירה ולפעמים גם שחר סגל ("הבת", כפי שהיא מקפידה להזכיר, כדי להבחין אותה מגבר מוכר בעל אותו שם) וגוטמן מזמרות. זאת אף שבפרק שהוקלט בשבוע שעבר, ואליו הצטרפתי, קוננה גוטמן על כך שבפידבקים שהיא מקבלת לתוכנית כתב מישהו שהוא "נורא מכבד את ההחלטה שלה להתאפק ולא לשיר", סיפרה. "זה כל כך פוגע בי, אין לך מושג".

למי שלא מכירים, "באות בזמן" החל כשיחות מוקלטות בין נורית גפן, אשת יחסי ציבור, גרושתו של יהונתן גפן והאמא של שירה ואביב גפן, לבין דליה גוטמן, המפיקה הוותיקה — שתי נשים מבוגרות, שהאחת (גפן) חוגגת את הגיל שלה והשנייה (גוטמן) לא מוכנה לדבר עליו (78).

בתחילה, איתמר רועי, הבעלים של חברת הפודקאסטים ALLin, הציע לגוטמן, שבמשך עשרות שנים היתה עורכת ומפיקה של תוכניות תרבות ושימשה כמנהלת התוכניות של ערוץ 1, לעשות פודקאסט. "אמרתי לו שאני בקושי יודעת מה זה", היא נזכרת. "תמיד הייתי מאחורי הקלעים. אבל חשבתי על ההצעה שלו קצת. הוא אמר לי להביא חברה. נורית ואני לא היינו חברות לפני כן, אבל ידעתי שהיא פטפטנית אימפולסיבית כמוני ושאיתה אני אוכל לפטפט על הכל. אחר כך התברר שלה יש פחות מעצורים מלי. לא רציתי שיקראו לזה 'באות בימים' אז הוא הציע את 'באות בזמן', ואהבתי את זה".

בתוך זמן קצר הפודקאסט נהפך לשיחת העיר. לפני שנה הוא ממש קבע שיאי האזנה. מאז נורית גפן עזבה ("זה כל שבוע דדליין", מסבירה גוטמן, "והיא אמרה לי שזה נהפך לסבל"), ואז הגיעו 7 באוקטובר והמלחמה.

לפני כמה חודשים חזרה גוטמן עם פרלמנט שכולל את רועי בר נתן מ"ארץ נהדרת", שחר סגל, תסריטאית ואשת תוכן שעובדת גם ברלוונט טי.וי, ועילי בוטנר, זמר "שממלא קיסריות", היא מקפידה לומר שוב ושוב. בינתיים התוכנית זוכה לפחות מאזינים מאלה שהיו לה עם גפן, אבל היא מהפופולריות של האתר, עם אלפי מאזינים.

"רועי הוא המחבר בין כולם בעצם", אומרת סגל. "אנחנו מכירים את דליה מפועלה ואת כל התוכניות שהיא עשתה לערוץ הראשון. כל אחד מאיתנו ראה אותן באותו זמן, בבית שלו, במקום אחר בארץ. כשהיינו פחות או יותר באותו גיל".

גוטמן היא חובבת זמר עברי. בביתה מתקיימים ערבי שירה בציבור נחשקים, רק לכ־60 חברים קרובים. נעמי פולני מ"התרנגולים" היא מודל להערצה שלה. "היא הבן אדם שהכי השפיע על הקריירה שלי", אומרת גוטמן. "בהשקפת העולם שלה, שלפיה למשל שיר יותר חשוב מהזמר ששר אותו, וכן שהרבה יותר מעניין שלהקה שרה משזמר שר. הקבוצה מזמנת הרבה יותר הזדמנויות יצירתיות מאשר זמר אחד ששר".

החיבור בין חברי הפרלמנט קשור דווקא לגיבורה אחרת של הזמר העברי. "ספציפית נקשרה נפשנו ב'על כל אלה', תוכנית הפרידה מנעמי שמר, שגם אותה הפיקה דליה", מספר בר נתן. "הפרידה היתה ב־1991 אבל היא נפטרה רק 12 שנה אחרי. מאז אנחנו נפגשים במקום שמוגדר כ'בית קפה בנאות אפקה', אבל לא מגישים בו קפה. כשאתה פונה למלצר, הוא מסתכל עליך בהשתוממות".

התוכנית חזרה בימים קשים. נקודת המוצא היא המלחמה. "הפרלמנט, השיתוף הזה שלנו, מעלים את האימה. לא על דרך ההשתפכות והיגון אלא דרך ההומור, הרגש שקופץ מתוך השיחה עצמה, מתוך השירים — זה מסב לי אושר", אומרת גוטמן.

רק שהאושר מהול בהרבה מאוד עצב: "70% עצבות ו־30% לא עצבות" לפי המדד של סגל בשבוע הנורא שהחל בידיעה כי נהרגו ביממה אחת 24 חיילים.

גוטמן מגיעה לכל הקלטה עם הרבה דפים. לפעמים היא מוצאת את מה שרצתה להקריא ולפעמים לא. היא מתייחסת למאמרים, כתבות וטורי דעה בעיתונים שמשכו את תשומת לבה, או התרשמות מתוכניות טלוויזיה. בפרק אחד שבו היא קוראת שיר על שכול של גיורא פישר היא בוכה באמצע. אז בר נתן לוקח את השיחה לכיוון אחר בינתיים. יש בכי בין השירים, ואותם שרים באופן הכי טבעי, וכשיש טעות פשוט ממשיכים. מהעבר השני של הזכוכית, במקום שבו יושבים הטכנאי ובעלי המקום, שרים יחד איתם.

"אני באה מרדיו שיש בו חוקים ברורים. לא מלרלרים ברצף", אומרת סגל שבעבר שידרה בגלי צה"ל, ומגדירה את התוכנית גם כ"ציפורי לילה מתגעגעות". "הייתי בהלם שפשוט אוכלים את הראס במשך שעה. איך יכול להיות שמיקרופון פתוח ברצף — זה נוגד את מה שלמדתי. זה שאנשים אוהבים את זה מדהים אותי".

בר נתן מוסיף פליאה משלו: "אני בשוק שאנחנו שרים. זה לא היה עולה על דעתי. אם לא היתה הקטסטרופה, הייתי בא עם הרבה יותר מעצורים. אבל עכשיו, אם יש פגמים אנחנו ממשיכים. אני אוהב את הפגמים".

"יש משהו בפודקאסט שלא נותן לך הרבה אפשרויות להעמיד פנים", אומרת גוטמן. "בגלל שזאת שיחה חופשית, בהרבה מובנים, אף על פי שאני מכינה נושאים. אין ממש אפשרות להתייפייף. מה שאתה אומר נכנס. לא מסגננים את זה. אין עריכה. זה כלל נורא חשוב בפודקאסט, שיהיה הכי קרוב לשיחה אותנטית. ככה אני מרגישה עם הפעוטון, עם הילדים האלה".

עוד אפיון של הפודקאסט לצד השירים והשיחה הוא החיבור למה שסגל מגדירה כ"אבני היסוד של התרבות שלנו". הסיפורים של גוטמן כוללים אנקדוטות משנות ה־20 לחייה כשהלכה לקולנוע עם ירון לונדון, דן בירון (שנפטר בשבוע שהפרק הוקלט בו — ר"ק) ושרי רז, וקיוותה שלונדון יחבק אותה ובמקום זאת קיבלה הטרדה מינית מאדם זר.

אבני היסוד הם לא רק תרבותיים. הארבעה מדברים על קיבוצים, הרבה בגלל הפגיעה האנושה בהם. הם מחזירים להם את הכבוד האבוד. "זאת תקלה שאת לא קיבוצניקית", אומרת סגל לגוטמן בשידור. “באתי מבית עם אבא מסורתי ולמדתי בבית ספר לחינוך העובדים", גוטמן מסבירה לי אחר כך. "אז הבית היה סוציאליסטי אבל גם שומר מסורת, וכמובן שגם הייתי בתנועת נוער. אלה החומרים שמעניינים אותי. הוריי עלו ב־1934. המשפחות שלהם נכחדו. המושג הכי עצוב היה 'בן עיר', בני עיר של הוריי היו במקור קיבוצניקים. חונכנו אחיותיי ואני, באופן אינפנטילי, שיש הילה וכבוד לתנועה הקיבוצית. אף שהמון חברים שלי מצאו בה חסרונות ועזבו אותה. לא הכל בה היה אידילי. אבל הקיבוצים עיצבו את גבולות המדינה, והתנועה הקיבוצית הגשימה את הציונות. היא פיתחה תרבות ישראלית לא־גלותית.

צילומים: ערן אבן, אוראל כהן, איליה מלניקוב, ויקפדיה

"כשמנחם בגין דיבר על 'בריכות השחייה של הקיבוצים', הוא התיר את דמם. אני רואה את התרומה של הקיבוצים עם כל החסרונות, ורואה גם את מי שמנסים להקטין את ערכם ואת הערך הרב שלהם בהיסטוריה של מדינת ישראל. במיוחד עכשיו, אחרי 7 באוקטובר והמחיר הנורא שהם שילמו. הייתי בבארי אחרי שזה קרה. ראיתי את גיא ההריגה". גוטמן נוסעת לעוד מקומות שפונו בימים אלה כדי להתנדב. לפני כחודש היתה במושב מרגליות בצפון, באזור מסוכן, שם אספה ביצים בלולים. זה מפתיע אפילו אותה.

אם במקרה של גוטמן זו תקלה שהיא לא קיבוצניקית, במקרה של עילי בוטנר אין תקלה. הוא במקור מעין כרמל, ואחרי האסון כתב פואמה "קיבוץ בלב", שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות". בוטנר הכיר את גוטמן לפני שהגיע לפודקאסט מערבי השירה אצלה בבית. "הוזמנתי למקום שאליו נושאים עיניים כל מאזיני הפודקאסט", הוא מספר. "נמצאים שם אנשים מופלאים אחד אחד. את כולם אתה מכיר מהטלוויזיה. ואז יש ליינאפ, ערב סדור, שבו כל אחד יודע מה תפקידו. אלה מי התהום התרבותיים שאני גדלתי עליהם. אתה מרגיש שאתה נמצא ברגע נדיר, ורוצה להיות קרוב אליו. הכבוד של דליה ליוצר זה משהו שאני מעריץ. אני מרגיש פה בבית", הוא אומר ומשקף בזה את התחושה של רבים מהמאזינים לפודקאסט. "אני מוצא את עצמי, בטח בעת הזו, מתגעגע בכל פעם למפגש הבא".