בינו גבסו: "אני לא בא לפה בשביל להרוויח אלא בשביל לשמור שאני קיים"

בינו גבסו בוכה. בלי קול, אבל עם המון דמעות. אני מנסה להסיט את מבטי הצידה. לא מכובד לבהות בגבר במיטב שנותיו ממרר בבכי, אבל אני לא מצליח. אולי כי אני יודע למה הוא בוכה. בינו גבסו מתגעגע לשאול אברון, האיש היחיד שהבין אותו, שאהב אוכל כמוהו. יותר מעשור חלף מאז הלך אברון לעולמו. מהמשולש היפואי המהולל שכלל אותו, את גבסו ואת מרגרט תייר, נותר עכשיו רק ד"ר שקשוקה, הלוא הוא גבסו, לבדו. מרגרט לא מבשלת במסעדה שלה ליד הים כבר שנים, את יועזר בר יין של אברון סגרו חצי שנה אחרי מותו. רק גבסו מתעקש, אף על פי שכנראה מישהו אחר כבר היה סוגר במקומו.

מ־1991 הוא יושב כאן. אבל אם מביאים בחשבון גם את המקום הקודם, מסעדת "טריפולי" של אברהם, אביו המנוח, הרי שהוא כאן כל חייו. טריפולי נפתחה ב־1950 בחלל שבו ישב אחר כך יועזר שבינו השכיר לשאול כמעט בלי כסף. גבסו נולד לתוך המטבח. עד שפתח את ד”ר שקשוקה, עסק גבסו, כמו אביו לפניו, בחלפנות דולרים. אפילו ישב כמה חודשים בכלא בשל כך, שם גם למד להכין שקשוקה (סיפור ידוע שכבר סופר אינספור פעמים, אבל תמיד מדהים מחדש). אביו היה הראשון להביא שווארמה לארץ. לפני כמה שנים פתח גם בינו שווארמה לצד השקשוקה. עכשיו מסתובב השיפוד בתוך המטבח, לא במקום נפרד בסמטה ליד כמו פעם. הכל מתכווץ קצת.

בינו יכול היה להיות עשיר גדול, אלא שאף פעם לא ידע לנהל את כספו בחוכמה. "הייתי נותן לאנשים והם היו שוכחים להחזיר. הייתי כמו בנק. אנשים היו שמים אצלי את הכסף שלהם ואני הייתי נותן לאחרים. אבל הם לא היו מחזירים, אז אני הייתי חייב. ואני תמיד החזרתי". במהלך הפגישה שלנו הוא משוחח עם מישהו על האפשרות למכור לו קצת מתכשיטי המשפחה.

פרימוסים ומכתבי תודה

יום ראשון, שעת אחר הצהריים מושלמת לקצת שקשוקה עם מרגז, וגבסו בן ה־71 יושב לבדו במסעדה הריקה. אף פעם לא ראיתי כך את המקום הנצחי הזה, עמוס הפרימוסים המשתלשלים מן התקרה, כתבות העיתונים הישנות הממוסגרות על הקירות ואינספור תודות מיחידות צה"ל, בעיקר מטייסות של חיל האוויר, שגבסו מאכיל כבר כמעט 20 שנה. אף פעם גם לא ראיתי את בינו ככה, בדיכאון. מעבר לצרות המשפחתיות שלא ניכנס אליהן כאן מפאת כבודו (הוא לא רוצה שאכתוב עליהן), גבסו עצוב על המדינה ועל יפו. "המלחמה היא מכה גדולה. העסק שלי בנוי בשנים האחרונות בעיקר על תיירים - 80%. ד"ר שקשוקה התפרסם בעולם יותר מאשר בארץ אפילו. ראית את הפרק איתי ב'פיד פיל'? (סדרת האוכל המפורסמת בנטפליקס "Somebody Feed Phil" - ח"ג). עכשיו אין תיירים, וגם ישראלים לא מגיעים ליפו. מפחדים. אפילו שוק הפשפשים ריק. אתה יודע כמה מקומות עומדים להשכרה? אנשים בחרדות כאלה ממה שקרה ואז הם מתרחקים מאזורים שגרים בהם ערבים. לא רק יפו. כולם כאן סובלים עכשיו. גם יהודים וגם ערבים".

"העסק שלי בנוי על תיירים. ראית את הפרק איתי ב'פיד פיל' של נטפליקס? עכשיו אין תיירים, וגם ישראלים מפחדים להגיע ליפו. גם יהודים וגם ערבים סובלים כאן"

"לי יש ירידה של 80%. אני מביא כסף מהבית. אני לא בא לפה בשביל להרוויח אלא בשביל לשמור שאני קיים. אנשים אוהבים לראות אותי, הם רואים אותי ופתאום נהיה להם חשק גם לאכול. בניתי מטבח בחצר ואני עומד שם. אבל חוץ מזה אני גם חייב, חצי מהחיילים שלי (כך הוא קורא לצוות שלו - ח"ג) לא כאן עכשיו. היו לי פועלים ערבים מהשטחים. הם לא יכולים להגיע".

איך מרגיש עכשיו עם המלחמה?

"אני לא ישן. דואג למדינה שלנו, לחיילים, לחברים. אני פוחד על המדינה. כשהתחילה המלחמה סגרתי לחודש וחצי, וירדתי לבשל לחיילים. הייתי כל יום בבסיסים. אני מבשל לחיילים כבר שנים, לא רק במלחמה. ב־2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, כשרק חיל האוויר היה תוקף, אמרתי לחתן שלי: ‘וואלה, בא לי להיות עכשיו באיזה בסיס של חיל האוויר ולעשות להם אוכל’. אחרי שעה היה טלפון מאביעד דגן, שהיה סגן מפקד טייסת 253 במצפה רמון, שהזמין אותי לבוא להרים להם את המורל. למחרת בבוקר שלחו לי משאית ואת כל העובדים. זה היה כמו נס כזה לבקש דבר כזה. אחר כך כבר באו מהשריון, מהצנחנים, מאות פעמים, אבל בעיקר חיל אוויר. ואני עדיין בעיקר הכי אוהב את 253. במלחמה עכשיו היינו כבר 50-40 פעם. יש אנשים שעוזרים לי, אנחנו עושים מנגלים לאלף איש".

לפעמים אתה מצלצל, לא הצבא?

"לפעמים כשאני רוצה להירגע, אני מתקשר לטייסת 253 ומבקש לבוא. זה מרגש אותי. זה עושה אותי אריה. אני מקבל יותר משאני נותן. אני לא חושב על הכסף, זה שווה את כל העולם".

הוא בוכה. "אבל זה טוב. לפעמים אני קם בלילה, יוצא למרפסת ואומר: 'איך מה שביקשתי, קיבלתי. איך?’. זה מרגש אותי. זה נותן לי סוג של כוח".

בינו, אף פעם לא ראיתי אותך ככה.

"בדיכאון? כן. אני עובר צרות...חיליק, אתה רוצה לאכול שעועית קצת?". רק עכשיו, אחרי שעה, הוא נזכר להציע אוכל. פעם זה לא היה קורה. אין עדות גדולה מזו למצב רוחו. אני נעצב מאוד.

מיליון לייקים בטיקטוק

המסעדה של גבסו נמצאת בבית אשל 3 במתחם השעון ביפו, באזור שנקנה ברובו על ידי חברת נדל"ן גדולה שמאחוריה משפחת ורטהיימר. רבות פורסם בעבר על הניסיונות לפנות אותו משם ועל המאבק הממושך שלו להישאר במקומו. "ורטהיימר (איתן ורטהיימר שנפטר ב־2022 - ח"ג) קנה פה את כל המתחם ואיזה עורך דין שייצג אותו בלבל לו את המוח שיוציא אותי, אבל בינתיים זה רגוע. אני דייר מוגן. אין עוד תאריך לפרויקט, הם מתקדמים לאט לאט. אולי בגלל המלחמה זה נדחה קצת, אולי גם אין קונים, אין עובדים. יש מצב שהם יבואו ויגידו לי ללכת. זה פרויקט של מאות מיליונים והם מתווכחים איתי על גרושים יחסית לזה".

"לפעמים כשאני רוצה להירגע, אני מתקשר לטייסת 253 ומבקש לבוא לבשל להם. זה מרגש אותי, אני לא חושב על הכסף זה שווה את כל העולם"

אתה לא רוצה לסגור כבר וזהו?

"אם אני אסגור אז זה לא אני. מסעדה זה לכל החיים. ויתרתי על הכל בשביל השקשוקה. הייתי יכול להרוויח ארגזים של כסף, גם הרווחתי. תוציא אותי מפה, שים אותי בתוך מערה, אני אמצא דרך לבשל ושיבואו אנשים".

אתה לא חושב לפעמים שיש דור שהאוכל הזה, של פעם, כבר לא מעניין אותו?

"בשביל זה אני בטיקטוק וכל מיני דברים כאלה. בטיקטוק אני לא נותן לך אוכל, אני נותן לך אותי. עשיתי לפני יומיים סרטון שלי מכין חריימה בחצר. 350 אלף איש כבר ראו". הוא מראה לי סרטונים. חלקם מצחיקים עד דמעות. כאלה שבאמת מתאימים יותר לילד בן 20 לעשות אותם, לא למסעדן במיטב שנותיו. "אני אוהב לצחוק”, הוא אומר. בכלל, לבינו אין בושה והוא לא חרד לכבודו. מעולם לא היה כזה. יש לו כמעט 50 אלף עוקבים ומעל מיליון לייקים.

אין הרבה מקומות כאלה. זה לא רק האוכל, התפאורה, ההיסטוריה והסיפור. זו הנשמה. הרגש. לשמחה שמציפה את עיניו של בינו כשהוא מאכיל משהו, אין דומה ואין תחליף. בגלל זה הוא פתח את המקום. בסוף החודש הוא ישתתף בפסטיבל שוקשוקה בשוק הנמל בתל אביב. לצידו יעמדו כמה מטובי השפים - עזרא קדם, ענר בן רפאל פורמן מ"תריסר", אביבית פריאל מ"עוזריה", פרח רסלאן מ"כנפה כעכ", השפים של "אל מרסא" העכואית ואחרים שישתמשו בתוצרת מהעוטף. בואו לעשות כבוד. אבל בעיקר בואו ליפו. אל תשאירו את הדוקטור לבד. זה מגיע לו. זה מגיע לנו.