לקראת הבחירות בארה"ב, מנחי הלייט נייט מקפידים על חוסר איזון

"אף אחד לא צריך להזכיר לנו שלפנינו שנת בחירות ארוכה וזועפת. ועכשיו רק פברואר! אנחנו צריכים שלא להתרגש אחרת נישחק עד דק ונצטרך לזחול לתוך בור קטן ולחכות שהכל ייגמר", אמר השבוע ג'ון אוליבר, שחזר אחרי חודשיים עם תוכנית הסאטירה החדשותית שלו "השבוע שעבר" ב־HBO (אצלנו ב־HOT, yes וסלקום tv). אף אחד לא צריך להזכיר ובכל זאת בכל לילה בתוכניות הלייט נייט בארה"ב מזכירים המנחים השונים כי זאת שנת בחירות וכי המועמדים הם שני אנשים לא פופולריים: הנשיא ג'ו ביידן בן ה־81 והנשיא לשעבר דונלד טראמפ בן ה־77. היעדר היכולת של שתי המפלגות, הדמוקרטית והרפובליקנית, להציג מועמדים רעננים יותר הוא אחד הנושאים שהמנחים נוטים למתוח עליו ביקורת.

פרצוף ישן־חדש בין המנחים הוא ג'ון סטיוארט, אביהם הרוחני של רבים ממצחיקני הלייט נייט הפוליטיים, ושל הקונספט שהומור פוליטי מאוד נחוץ בפורמט הזה. סטיוארט חזר בשבוע שעבר לתוכנית שעשתה אותו והוא אותה - "הדיילי שואו". הוא עזב את הטלוויזיה ברגע הכי לא נכון. באוגוסט 2015, חודשים ספורים לפני בחירות 2016, שבהן טראמפ נבחר לנשיאות, נפרד סטיוארט מהתוכנית בדמעות ואילו זירת הסאטירה רק שגשגה. כעת שואלים מי שעוקבים אחרי התחום אם השיבה שלו היא הדבר הכי טוב שקרה לסאטירה הטלוויזיונית או הוכחה לכך שהתעשייה הזאת תקועה. בינתיים הרייטינג של סטיוארט בתוכניתו משבוע שעבר שבר שיא: 930 אלף איש צפו בתוכנית, נתון שהוא הגבוה ביותר שהיה לערוץ מאז 2018.

סטיוארט הוא כאמור אבי הז'אנר. לאורו ולצדו פועלים סטיבן קולבר, מי שנהפך למנחה הלייט נייט הליברלי הכי נצפה בטלוויזיה; ג'ימי קימל, בעל הטון הארסי, הלעגני והמגלגל מצחוק; וסת’ מאיירס שהמונולוג הפוליטי שלו "מבט מקרוב" הוא מופתי.

לכל אחד מהמנחים הללו סגנון משלו, אבל הם מתייחסים לנושאים כמעט זהים. ובשנת בחירות שבה שני המועמדים לא אטרקטיביים, אבל אחד מהם הוא אסון מהלך של ממש, יש אומנם כמה בדיחות על הבלבולים שפוקדים את ביידן, אבל עיקר האש מופנית כלפי יריבו הפוליטי דונלד טראמפ. לפעמים נדמה שהם לא צריכים להשקיע יותר מדי מאמץ: כל מה שהם צריכים לעשות זה לכוון אל טראמפ מצלמה כשהוא מסביר בנאומיו במסע הבחירות איך הוא יודע לזהות לווייתן במבחן של קוגניציה מוחית; או לשדר את תלונתו הפומבית על כך שמראים תמונות שלו משחק גולף - ושם הוא נראה שמן. ברגעים פחות מצחיקים הוא מתועד בעצרות מציע לרוסיה להכות במדינות נאט"ו או מבטיח להיות דיקטטור רק ביום הראשון להיבחרו.

בצד השני של המפה הפוליטית, ברשת פוקס ניוז, משודרת התוכנית "גוטפלד", בהנחיית גרג גוטפלד. זו התוכנית הכי נצפית בלייט נייט. היא אומנם היחידה בצד הימני של המפה וכשמקבצים מולה את כל הסאטיריקאים מהצד הליברלי של המפה נתוני הצפייה בה עדיין נמוכים, ועדיין רואים אותה 1.8-1.5 מיליון צופים בכל ערב.

בספרה "טראמפ היה בדיחה: איך סאטירה הכניסה היגיון בנשיאות לא הגיונית" מסבירה המחברת סופיה א' מקלנן את החשיבות של סאטירה ואת ההבדל בינה לבין סתם לעג. "לאחר שטראמפ נבחר ב־2016", כתבה, "היו מי שחששו שהלייט נייט נהפך למזוהה מדי עם צד אחד של המפה הפוליטית, והוא עלול להיות פחות יעיל ויותר פלגני. מה שהם לא לקחו בחשבון זה שהבדיחות האלה יכולות להזכיר לדמוקרטים עד כמה הם לא רוצים שטראמפ יחזור לבית הלבן".

בין השאר, היא מתייחסת לאחוזי ההצבעה בארה"ב, שהם עניין חשוב ביותר: בבחירות של 2020 נרשם שיא בהצבעה. כמעט שני שלישים מבעלי זכות הבחירה לקחו בהן חלק. אבל הסקרים כעת מראים שהעניין בהצבעה ב־2024 ירד: 38% מהנשאלים בסקרים הביעו עייפות מהבחירה בין טראמפ לביידן. "לאחר שטראמפ נבחר ב־2016, קרא הבמאי והאקטיביסט מייקל מור למבקריו של טראמפ להקים צבא של קומדיה", כותבת מקלנן. "הוא ידע מעבודתו שלו כסאטיריקן שקומדיה פוליטית יכולה לעזור לגייס מצביעים מקהילות שונות. מחקר אקדמי מאשש את האינסטינקטים של מור, ומראה שאנשים שצורכים סאטירה נוטים יותר להשתתף בעצרות, לדון בפוליטיקה, לתרום למפלגה פוליטית, לענוד סיכות עם מסרים פוליטיים ולהצביע מאשר צופי תוכניות לייט נייט שנמנעות מלעסוק בפוליטיקה".

הבעיה, לדבריה, הן הבדיחות שמצביעות על כך ששני המועמדים לא ראויים, משום שבהן יש יכולת לדכא את שיעור ההצבעה. לכן ניכר שהקומיקאים בלייט נייט מקפידים על חוסר איזון קדוש בעקיצות שלהם על המועמדים. אפילו סטיבן קולבר שנשבע בעבר שלא להגות יותר את שמו של טראמפ, מוצא את עצמו מזכיר את שמו, מחקה את דיבורו ולועג לדברים שיוצאים מפיו בכל תוכנית.