"קיבלתי גישה לחומרים מהמתקפה שלא פורסמו, כדי שאוכל לומר בעולם שראיתי במו עיניי"

ב־7 באוקטובר היתה פרופ' רות הלפרין־קדרי, ראשת מרכז רקמן לקידום מעמד האשה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן ופעילה בינלאומית למען זכויות נשים, בעיצומו של מסע הרצאות בחו"ל על ההפיכה המשטרית, אך המתקפה הסיטה את מסעה לכיוון אחר. באותו יום היא שהתה אצל בנה, שלומד וגר בקופנהגן, אחרי הרצאה שנתנה באוניברסיטה בעיר. "התכוונו ללכת לבית הכנסת בבוקר, אבל אז בני וכלתי העירו אותי ואמרו שהתחילה מלחמה. בשבת בהינו באי־אמון במסכים, אבל למחרת, כשהתחילו להתברר ממדי האירוע והבנתי שדובר על כיבוש יישובים בדרום הארץ, ושהמחבלים שהו בבתים ובשטח המסיבה שעות על גבי שעות ללא הפרעה, מיד היה לי חשד כבד שהיו שם גם פגיעות מיניות".

איך?

"כיהנתי במשך 12 שנים בוועדה באו"ם שמפקחת על יישום האמנה לביעור אפליה נגד נשים, כולל כסגנית היו"ר, ועמדתי בראש גוף החקירות שלה. היו לי הרבה מפגשים עם ניצולות ושורדות מאזורי אסון כמו היזידיות בסוריה ונשים מאפריקה, אזורים שנראו רחוקים ולא רלוונטיים והיה תמיד מזעזע לשמוע (מה שעברו), ועכשיו היה צריך להבין שזה קרה גם אצלנו. כבר התחילו לרוץ שמועות וסרטונים, כמו של הצעירה שנחטפה עם מכנסיים מוכתמים בדם, אבל בעיקר, עצם הידיעה שהמחבלים שהו שם שעות הובילה למסקנה שלא יכול להיות אחרת, וכמו מה שדעאש עשו לנשים היזידיות בסוריה והרוסים לנשים האוקראיניות, איזו סיבה בעולם שחמאס לא יעשה זאת אצלנו? היו להם האפשרויות וההזדמנויות".

לכל כתבות המגזין לחצו כאן

בימים שאחרי 7 באוקטובר, הלפרין־קדרי יצרה קשר עם כל הגופים שקשורים למערך זכויות האדם באו"ם שהיתה חלק מהם, וכן לפרמילה פאטן, קולגה וחברה שכיהנה לצדה בוועדה וכיום משמשת יועצת מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית בסכסוכים. "היא הסמכות באו"ם לנושא השימוש בגופן של נשים ככלי נשק, ואמרתי לה 'אנו זקוקים לך כאן'. המשפט הראשון שהיא שאלה אותי היה 'האם את יודעת שזה באמת קרה?'. בשנייה הראשונה הזדעזעתי מהשאלה, אבל מיד הבנתי שאנו חייבות לדעת בוודאות — על סמך מידע מבוסס ולא רק על סמך שמועות ודיבורים — שזה אכן קרה, כדי לצאת למסע הזה לחשוף את המעשים".

ואיך פעלת?

"הרמתי טלפון למנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שסיפרה שכבר היו פניות למרכזים וגם למטפלות פרטיות מצד נשים שהיו במסיבת נובה, וזה הספיק לי בשלב הזה כדי להתחיל לרוץ קדימה".

הלפרין־קדרי ופרופ' פרנסס רדאי מהאוניברסיטה העברית, שהיתה גם היא חברה בוועדה באו"ם לביעור אפליה נגד נשים, גייסו יחד חתימות של כ־800 חוקרות וחוקרי משפט בינלאומי ומגדר מכל העולם להכרה בפשעי המין של חמאס, ושלחו מכתבים בנושא לשורת גופים, ובראשם אותה ועדה, שבמקרה התכנסה ב־9 באוקטובר לשלושה שבועות.

"ציפינו שהוועדה תוציא הצהרה שתכיר בכך שחמאס ביצע פשעי מין ופשעים נגד האנושות ותגנה זאת, אבל ההצהרה שלהם היתה אנמית, רפה ומאכזבת, וזה היה מבחינתי שבר גדול, ממש מכה. גם גופים נוספים הקשורים לאו"ם שפנינו אליהם אכזבו — הדווחית המיוחדת לנושא אלימות נגד נשים מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם, ו־UN Woman, שזה גוף הנשים של האו"ם. לקח להם כשמונה שבועות בכלל להוציא את המילים חמאס ואלימות מינית ביחד, ובעיקר הקדישו הצהרות לאסון של נשים וילדים בעזה, בלי לומר מילה על הנשים הישראליות ואפילו לא על החטופות".

איך את מסבירה את זה?

"יש פה כמה גורמים. הגורם המשמעותי ביותר הוא שכבר מהיום השני למלחמה, כל מה שהעולם רואה זה רק את תמונות ההרס והחורבן בעזה. ואז הזוועות של 7 באוקטובר כבר הופכות לזיכרון רחוק, והמציאות הזוועתית של החטופים לא מספיק מחלחלת ולא מקבלת מספיק תשומת לב. דעת הקהל העולמית היא שישראל היא החזקה והאגרסיבית והפלסטינים הם הקורבן, ומהר מאוד זה חזר לאותו נרטיב. גם בישראל הדיבור על נושא הפגיעות המיניות עוד לא היה נוכח. היה היסוס גדול לדבר על זה, גם מסיבות מוצדקות של לא לפגוע במשפחות ובפרטיות, אבל גם משום שלא היו לנו ראיות פורנזיות ושורדות שמדברות. זה לא שאין, יש שורדות, אבל חלקן הגדול חטוף בעזה, ואלה ששרדו ונותרו בישראל עדיין לא מדברות, וזה ייקח להן הרבה זמן. ולכל זה תוסיף כמובן גם את האנטישמיות".

מפגינות בלונדון, החודש. "הרוב הגדול של מי שנפגע מינית נרצח והושתק לנצח" | צילום: HENRY NICHOLLS / AFP

כמה מקרים של פגיעות מיניות ידועים?

"אני יכולה לחזור על מה שמשרד הרווחה הודיע רשמית: שפנו אליהם ארבע נשים וגבר אחד. ואני יודעת שיש עוד אנשים שלא פנו לגורמים הרשמיים, אלא למרכזי סיוע ולמטפלים פרטיים. הרוב הגדול של מי שנפגע מינית נרצח והושתק לנצח".

במקביל, מספרת הלפרין־קדרי, היא פעלה עם עמיתותיה מול הרשויות, על מנת שיכירו בפגיעות ההמוניות שהתרחשו. "היה צריך לגרום לכל הגופים להבין שיש פה אירוע שהוא חלק מהקטסטרופה של 7 באוקטובר. שהיתה התרחשות של פגיעות מגדר ייחודיות בנשים, ושהם צריכים להכניס את זה גם למערך הטיפולי וגם למערך החקירתי, של התשאולים, איסוף הראיות וגביית העדויות. היתה בעיה קשה שלא נאספו ראיות פורנזיות ולא נעשו צילומים של גופות, שאת חלקן היה ניתן לבדוק או לצלם, אבל זה לא היה במודעות של הגופים השונים, כמו המשטרה או הצבא".

כשפניתן לרשויות, עדיין היה ניתן להציל ראיות?

"אמנם עשינו את זה בשבוע הראשון, אבל לא הצלחנו כאן בפן של איסוף הראיות. זה לא היה מאוחר מדי בהקשר של לברר אם יש ניצולים או ניצולות שזקוקים לטיפול".

בנובמבר הזמינה המשלחת האמריקאית לאו"ם את הלפרין־קדרי להסביר למועצת הביטחון על פשעי המין של חמאס. "כבר הייתי עם המזוודה ארוזה, אבל ברגע האחרון הסינים טרפדו את ההופעה באו"ם ולא טסתי. מה שכן, בשלב הזה הרשויות בישראל הבינו שיש פה גורם אזרחי שיכול למלא תפקיד ייחודי מול מנגנוני ההשתקה, כי יש לי מעמד משמעותי בזירה הבינלאומית ומוכרוּת, ואני יכולה להגיע לגורמים שונים. ואז, מטעם משרד החוץ, נסעתי להיפגש עם הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם, וולטר טורק, וזו היתה הפעם הראשונה שהוא קיבל סקירה ותדרוך מלא. אמרתי לו שראיתי במו עיניי את סרטון העדות במשטרה של עדת הראייה הראשונה, שהסתתרה מאחורי השיחים במסיבה והעידה בפרוטרוט על אונס קבוצתי שלווה בהתעללות קשה שהיא ראתה וגם גופה נוספת ללא בגדים שנישאה על ידי מחבל. הנציב הזדעזע, וכך במשך יומיים קיימתי 11 פגישות עם שגרירים וסגניהם ותדרכתי אותם".

בעצם זכית גם לשיתוף פעולה מהמשטרה?

"כן, הם הבינו את החשיבות, וכך נחשפתי לעוד חומרים, תמונות, סרטונים וראיות. זה לא שהכל היה פרוס בפניי בתיק החקירה, אבל קיבלתי גישה לחומרים שלא פורסמו באותו שלב על מנת שאוכל לדבר עם הגורמים הבינלאומיים הבכירים ביותר ולהגיד 'ראיתי בעיניים', וזה חומר מאומת ומהימן וכבר לא שמועה, ועל בסיס ההערכה והאמון שאני זוכה להם בזירה הזאת אפשר לקדם פה את הנרטיב והצד של ישראל.

"הכלל שהנחה אותי הוא להיות זהירה ולא להגיד שום דבר שאני לא משוכנעת בו ולא לדבר על היקפים בלתי נתפסים, כי אנחנו לא יודעים ולא נדע, וגם להודות בכך שאין ראיות פורנזיות, אבל לחבר את כל האינדיקציות שכן הצטברו באותו שלב כדי לבסס את ה'קייס', שהיה פה תכנון מוקדם ותוכנית פעולה ושיטתיות, וכל אלה מצטרפים להגדרה של פשעים נגד האנושות במשפט הבינלאומי — וקראתי לנציב להכיר בזה, במטרה שתהיה הוקעה והתנערות מחמאס כפי שהיתה נגד דאעש".

זו היתה נקודת התפנית במאבק להכרה בפשעי המין של חמאס?

"אני חושבת שזו היתה נקודה משמעותית. במקביל היו עוד התפתחויות חשובות, כמו וובינר שארגן בית הספר לרפואה בהרווארד שהשתתפו בו כמה גורמים מישראל, והיו לו עשרות אלפי צפיות בתוך לילה אחד מכל העולם, וזה הכה גלים ועשה אפקט גם בתקשורת הבינלאומית. והיתה גם מסיבת העיתונאים שקיימה המשטרה לעיתונות הזרה, שבה דיברו במפורש על הפגיעות המיניות, והתחקיר החשוב של CNN שהיה הטריגר, שאחריו הגיע גם תחקיר גדול ב'ניו יורק טיימס'".

הלפרין־קדרי מציינת אירוע משמעותי נוסף שהתקיים בתחילת דצמבר באו"ם, שלקראתו דיבר מזכ"ל האו"ם לראשונה על הפגיעות המיניות ב־7 באוקטובר. "שבוע אחר כך החלה הפעימה הראשונה של שחרור החטופות וזה היה מאוד משמעותי, כי אז התחילו לדבר על זה יותר, תחילה במוצנע, ובהמשך בקול גדול יותר, כשחטופות סיפרו על הפגיעות שהתרחשו ומוסיפות להתרחש".

עד אז העניקה הלפרין־קדרי, להערכתה, כ־75 ראיונות לכלי התקשורת המובילים בעולם, ובמקביל סייעה בקידום הביקור של פאטן בישראל, שהגיעה לכאן בסוף ינואר עם צוות גדול במיוחד של עשרה בני אדם. "זה חסר תקדים שישראל מזמינה גורם של האו"ם לבצע בדיקה של מה שהתרחש, וזה נעשה בשיתוף פעולה מלא מצד כל הרשויות בארץ — צבא, משטרה, פרקליטות, משרדי הרווחה והבריאות", היא מסבירה.

"עוד לפני הביקור, פאטן פרסמה שתי הצהרות חריפות ומרחיקות לכת נגד חמאס, דיברה על הטראומה הקולקטיבית בעקבות הפגיעות המיניות, הביעה חשש גדול לשלום החטופות וקראה לשחרורן המיידי. במהלך הביקור, שאליו התלוויתי, היינו בבארי, בבסיס נחל עוז, בחדר המתים של מחנה שורה, במטה החטופים. פאטן נפגשה באופן אישי עם חטופות ששבו, עם משפחות החטופות, הצוות נפגש עם עדי ראייה מהמסיבה ועם מגיבים ראשונים בזירה, כמו מחלצים, פראמדיקים ואנשי זק"א, כל מי שראה את מה שאנו מכנים 'הגופות המדברות'".

לדבריה, הצוות יעביר את ממצאיו למזכ"ל האו"ם, במטרה שאלו יופיעו בדו"ח שיגיש למועצת הבטחון. "התקווה היא שזה יוביל לכך שחמאס יוכנס לרשימה השחורה של גורמים שנוקטים באלימות מינית ומגבים אותה, ושזה יוביל לשורת צעדים אחרים, כמו חקירה של בית הדין הפלילי בהאג".

תיארת מעורבות של גופים ישראליים במסע להשיג הכרה בפשעי המין. מה עם מי שהיתה עד לאחרונה השרה לקידום מעמד האישה, מאי גולן?

"היא לא היתה באירוע. שוב ראינו את הדפוס של חברה אזרחית שממלאת את הוואקום שהותירו הרשויות והממשלה, בצורה מקצועית ולא בפרופגנדה".

בסרט שהכין דובר צה"ל על הטבח, הלפרין־קדרי מסרבת לצפות. "ראיתי מספיק מהנושאים שבהם אני עוסקת, דברים שהייתי חייבת לראות כדי שאוכל לעמוד מול הגופים השונים בעולם ולהגיד 'ראיתי בעיניים שלי'. וזה לא נגמר. זה מסע ומאבק מתמשכים. זו עבודה סיזיפית שצריך לתחזק ושאסור להרים ממנה ידיים, שזה אומר להביא עוד ראיות ועדויות".

אני מניח שבפן האישי זה לא קל להיות במסע הזה תקופה ממושכת?

"זה מאוד לא קל ואני מודעת למחיר הנפשי. החיים שלי השתנו אחרי 7 באוקטובר, עוד לא חזרתי להנאות כמו ללכת לסרט או הופעה. מה שבאמת מחזיק אותי אלה הנכדות שלי ופעילות גופנית, חדר כושר ושחייה. ברור לי שצריך תחזוקה עצמית, ואני גם בטיפול, שזה הכרחי".