"בהרווארד לימדו אותי להיות הפוליטיקאית שחסרה במדינה שלי"

הריאיון עם ראשת המועצה האזורית גזר, רותם ידלין, נערך בתנאי שדה בעיצומו של גשם סוחף. הוא מתחיל בנהיגה ברכב השטח שלה לתצפית מהאתר הארכיאולוגי תל גזר ("חייבים לנהוג מהר בבוץ, אחרת שוקעים"), עובר דרך בית ספר חדש שהמאבק על הקמתו הכניס אותה לפוליטיקה, וכולל ביקור במנהרה שנחצבה בסלע מתחת לאדמה ומשמשת מקלט מהגשם והקור, כשברקע צווחות עטלפים. הז'קט שהיא לובשת, מתקופת לימודיה באוניברסיטת הרווארד, קצת מחבל ברושם של עכברת הכפר שמתרגשת מכל חוגלה מקפצת או שקדייה.

חמש שנים בתפקיד ראשת המועצה לא הכינו את ידלין, בתו של ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין, למתקפת הטרור של 7 באוקטובר, שבה נהרגו 15 מהתושבים שתחת אחריותה בתוך יום אחד. "נהרגו פה חיילים, תושבים שנפגעו מ־RPG, חברים שיצאו יחד למסיבה בנובה, וגם ילידי גזר שעברו להתגורר ביישובי הדרום והובאו לקבורה כאן. מצאתי את עצמי תומכת במשפחות בתקופה שהילדים שלהן נחשבו נעדרים, וגם מבשרת להן בעצמי את הנורא מכל, דבר שלא יכולתי לדמיין. זה לא התפקיד שלי, אבל ב־7 באוקטובר לא היתה מדינה. היום הזה הבהיר לי שאנחנו, השלטון המקומי, שם לבד. שאין מישהו אחר. זה היה קונספט שקרס לי".

מה היה הדבר הראשון שעשית ב־7 באוקטובר?

"חמותי לקחה את הילדים, היו פה אזעקות, ואני נסעתי לאורך הכביש למועצה. בכל מקום עלה עשן. שריפה ביער חולדה, במזכרת בתיה, ברחובות. הבנתי שדבר כזה לא ראיתי. פתחתי את חדר הלחימה במועצה, אמרתי ליישובים 'תסגרו שערים, תפעילו את כיתות הכוננות'. כשאופיר ליבשטיין, שהיה חבר שלי, נהרג בקרב עם מחבלים, הרגשתי שהוא עשה בדיוק מה שאני עשיתי בבוקר, התלבש ורץ להגן על התושבים שלו. בשבת הבנו שאנחנו, ראשי הרשויות, לבד, שאין מדינה. כיבינו שריפות עם מתנדבי כבאות וכבאיות שלנו. התחלתי לקבל טלפונים מהסוג של: 'אני לא מוצאת את הבן שלי' ו'הבת שלי היתה במסיבה'".

מה עשית?

"למשרדי הממשלה לקח חודש להתאפס. החזקתי את היד ל־15 משפחות, לחלקן ממש בישרתי את הבשורה המרה שהילד או הילדה אינם. את כל המשפחות האלה ליוויתי בעצמי. אמרתי 'תגידו לי מה אתם צריכים', ככה הבנתי את המשימה שלי באותו הרגע, להיות המדינה ולדאוג למשפחות. עד שהמדינה נכנסה לתמונה הסברתי לתושבים: 'נעבור את זה יחד כקהילה, אנחנו מאמינים בצבא ובמדינה שלנו, ואתם לא לבד'".

מי הקהילות הראשונות שנזקקו לעזרה? הצרכים פתאום אינסופיים.

"בחודש הראשון התמקדנו בעיקר במשפחות הנעדרים והנפגעים. בחודש השני התעסקנו באוכלוסיית החקלאים שצריכים סיוע בידיים עובדות, ובחודש השלישי הבנו שהאוכלוסייה הכי רגישה כרגע היא משפחות המילואימניקים והחיילים הסדירים. הגדרנו פרויקט 'משפחה משרתת', ולקחנו אחריות על המשפחות בכמה תחומים: פתחנו קבוצות תמיכה להורים של חיילים סדירים, וגם לנשות המילואימניקים ולילדיהן. כשפצועים התחילו לחזור מבתי החולים, נתנו להם מנוי לחדר כושר מועצתי".

מה הבנת על המשבר?

"שהוא מעבר למשבר ביטחוני, הוא משבר חברתי מולטי דיסציפלינרי: שהפערים שנוצרו במדינת ישראל בתחום בריאות הנפש, שהיה מראש מורעב, יגדלו דרמטית. שבמשך השנים הפכו את המגזר הציבורי למכונה של מינוי מקורבים והוא קרס, ושיש נשים מעטות מדי באזורי קבלת ההחלטות, אחרי שבממשלה הקודמת ראינו שאפשר ששליש מהחדר יהיה נשים. זו צרות אופקים ואי ניצול משאב ניהולי בתקופה מאתגרת. נשים מביאות זווית נוספת, שואלות שאלות, אני לא מפחדת להיראות כאחת שלא מבינה".

מה מעודד אותך בתוך כל זה?

"אחד הדברים הטובים שקרו במלחמה הוא שתם הדיון על שילוב נשים בתפקידי לחימה בצה"ל. הבת שלי שבתיכון רואה שהיא יכולה להיות טנקיסטית, טייסת או רופאה בגדוד חי"ר בעזה. היא יודעת שהיא יכולה לחלום כל דבר, וזה שינוי תודעה דרמטי, בדיוק כמו שכל ילדה שאני עוברת בבית הספר שלה היום יודעת שהיא יכולה להיות ראשת מועצה, למרות שלא היתה פה ראשת רשות קודם".

"עומדות על כתפי קודמותינו"

15 נשים עומדות כיום בראש רשויות מקומיות, 5% מכלל ראשי הרשויות בישראל. כשידלין נשאלת על כך, היא היא מדגישה את שיתוף הפעולה ביניהן. "אנחנו נפגשות בכל פעם ברשות אחרת, מסייעות ומייעצות אחת לשנייה. כל אשה היא משכמה ומעלה, כולן באו ממקום של שירות ציבור. אנחנו מקורקעות למקום שבאנו ממנו, כולנו מסתכלות על הילדות והאמהות שלנו. מרים פיירברג היתה שם לפני כולנו, אשה פמיניסטית כשעוד לא ידענו מה זה פמיניזם. אנחנו עומדות על הכתפיים של נשים כמוה וכמו ויעל גרמן, שפתחו לנו את הדלת. אנחנו 51% מהאוכלוסייה, ולא יכולות להישאר 5% מראשי הרשויות".

תחת מרב מיכאלי מפלגת העבודה התרסקה, מירי רגב חוטפת אש סביב ניסיונותיה לרצות את ראש הממשלה.

"לפוליטיקאיות ברמה הארצית אין הזדמנות שנייה, הן נשפטות לחומרה בלי אפשרות לטעות ולתקן. לנו יש יכולת לפרוץ תקרות זכוכית הודות לנשים כמו מיכאלי, שידעו להיות פמיניסטיות בשנים שבהן זה היה מוזר ואחר. לי יש משימה להיות מגדלור לילדות ונערות ולהבטיח שלהן יכאב פחות כשהן ישברו את תקרת הזכוכית. כך שאני מעריכה את כל מי שלקחה את הצעד הזה ונכנסה לעולם הגברי הקשוח של הפוליטיקה הארצית. לכן אני בוחרת לא לבקר".

מיעוט הנשים בהנהגה הוא בגלל האופן שבו מחנכים אותן, או שיש תקרת זכוכית אחרת?

"אנחנו מוכוונות מבית לתפקידים שקטים, לגדל ילדים, זו הציפייה של החברה. זה גם עניין כלכלי, די יקר להתמודד בפריימריז ובשלטון המקומי, ונשים לרוב לא לוקחות סיכונים כלכליים. במערכות היחסים של רובנו, גברים מנהלים את הכסף. ויש גם עניין של רשת קשרים: כמעט כל גבר יכול בשני צעדים או טלפונים להגיע לראש עירייה, כי הם מכירים מהצבא, וכי יש יותר ראשי רשויות. כשמצרפים הכל, מוצאים פחות נשים בתפקידי מפתח. אבל נשים גם צריכות להיות הרבה יותר טובות ויוצאות דופן במה שהן עושות, עם כישורים שווים או שעולים על גבר באותו תפקיד, לעמוד בסטנדרט יותר גבוה, כדי להילקח ברצינות.

"כאשה, אני מחויבת להגן על בג"ץ"

ידלין, נשואה ואם לשלושה, בילתה את ילדותה בבסיסי חיל אוויר בשל הקריירה הצבאית של אביה, וכיום מתגוררת בכרמי יוסף. היא נדבקה בחיידק הציבורי כשצבי האוזר, אחד השותפים במשרד עורכי הדין שבו עבדה בתחילת דרכה המקצועית, הפך למזכיר ממשלת נתניהו השנייה וביקש ממנה לשמש יועצת שלו. בהמשך שימשה מנהלת אוניברסיטה בעם ובקרוב היא צפויה להתחיל כהונה שנייה כראשת מועצה, שכן היא המתמודדת היחידה בבחירות לראשות גזר. "זה הושג בעבודה קשה וזו מחמאה גדולה, זה אומר שהציבור מרוצה", היא אומרת.

שורשי הקריירה הפוליטית שלה נזרעו כשהחלה להיאבק עם קבוצת תושבים במועצה להקמת בית ספר יסודי חדש, בנוסף למוסד שבו למדו יותר מ־1,200 ילדים. המאבק החל ב־2013 וקצר הצלחה בתום תשע שנים, כשהיתה כבר ראשת מועצה. "כשהתקבלתי להרווארד ונסענו לארצות הברית ראש המועצה הקודם החליט לעצור את הפרויקט, שעד אז כבר עבדנו עליו חמש שנים. זה היה הרגע שבו החלטתי שאחליף אותו", היא משחזרת. "בהרווארד לימדו אותנו 'תהיו הפוליטיקאים שאתם חושבים שחסרים פה', וזה מה שהחלטתי לעשות". ב־2018 ניצחה בבחירות לראשות המועצה, ובאותה שנה הוכנס בית הספר שעל הקמתו נאבקה לתוכנית לבינוי בתי ספר חדשניים של משרד החינוך. ב־2021 נפתח בית הספר, ובתה הצעירה החלה ללמוד בו.

באיזה בית גדלת?

"אני דור חמישי למשרתי ציבור בישראל, זה עבר מדור לדור, אבל אני האשה הראשונה בשושלת הזאת. גדלתי בבית מאוד שוויוני, אפילו הלכתי לקורס טיס. בג"ץ אליס מילר ניתן כשהייתי בתיכון, וכילדה שגדלה בבסיסים צבאיים היה לי ברור שאני רוצה להיות טייסת. אני זוכרת את עצמי רוכבת על אופניים ורודים בבסיס, עוצרת ברמזור כי עובר מטוס, ומחליטה שכשאגדל אהיה טייסת. זה גם לפתח חוסן נפשי, כי אבא של שכנה נהרג בתאונת טיסה, ומפקד טייסת מקביל לאבא שלי נהרג בתאונה. זה מחייב להבין כמה החיים יכולים להיות שבריריים".

הגעת לקורס טיס ונשרת.

"נשרתי אחרי חצי שנה, והלכתי לקורס קצינות. גם זו יכולת חשובה: לדעת שאת יכולה להגשים חלומות, אבל גם להתמודד עם תסכולים, כמו עם זה שנשרתי כי לא הייתי מספיק טובה. בית המשפט העליון הוא זה שאפשר לי להתגייס לקורס טיס, לא חיל האוויר, לא הטייסים הגיבורים, לא משרד הביטחון, לא המחוקק. אלא הודות להחלטה מ־1995 שלאסור על נשים להתמודד זה מפלה ופסול. לכן ברור לי שכאשה שאני מחויבת להגן על בית המשפט, ושאני רוצה בית משפט חזק ועצמאי כי הוא זה שנותן זכויות לנשים במדינת ישראל, הוא וארגוני נשים מעוררי השתאות".

את בוגרת הרווארד, מה דעתך על השימוע בקונגרס שהוביל להתפטרות הנשיאה קלודין גיי?

"בחודשים האחרונים הרגשתי לא נעים להגיד שאני בוגרת הרווארד. הייתי מבוגרי קרן וקסנר שדחפו להפסיק לתרום לאוניברסיטה, אבל כשהוזמנתי לנאום שם במלאות מאה ימים למלחמה שוב הייתי גאה במוסד שלמדתי בו. עכשיו כשהנשיאה התפטרה וכבר אין חשש להביע את עמדותינו, צריך לחזור ולהשמיע באוניברסיטאות את הקול הישראלי. שם גדלים מנהיגי העולם והממשל בארה"ב, ואסור לנו לוותר על אפשרות להשפיע עליהם. אסור שהפוליטיקה שלנו תהיה מופנית רק פנימה, כי אז מגיעים להאג".

חלק מהישראלים חושבים שבית הדין הבינלאומי מצייר את הקורבן שקם להגן על עצמו כתוקפן.

"האג הוא דוגמה מצוינת ללמה אסור לייבש את המגזר הציבורי וכמה חשוב ייצוג משפטי חזק ומקצועני. ההצלחה שלנו בהאג נובעת ממשפטנים מבריקים שיושבים בשירות הציבורי וידעו לטעון את טענותינו בצורה הכי טובה ומקצועית. אני מאמינה באתוס של שירות ציבורי מעולה, הטובים ביותר צריכים לשרת את הציבור כדי שתהיה לנו סיירת שתוכל לקחת את המדינה הזאת קדימה".

לא הגיע הזמן שתלכי לפוליטיקה הארצית?

"אני מתחילה קדנציה שנייה בשלטון המקומי שאני מאוד מאמינה בו, אולי אחר כך יבואו הפתעות נוספות בכיוון פוליטיקה ארצית. בישראל יש תפיסה שהשלטון המקומי הוא חזק, אבל האמת העצובה היא שהוא מהחלשים במדינות המפותחות. הממשלה מעבירה לנו עוד ועוד תחומי אחריות, אבל הסמכות והתקציבים ממשיכים לשבת אצלה. אי אפשר להעסיק ללא אישורה, וצריך את אישורה לחוקק חוקי עזר".

יש צמא לשמות חדשים בפוליטיקה כדי לרפא את החברה הישראלית.

"הלוואי שאבא שלי ושכמותו יצטרפו לפוליטיקה. הוא איש חזון ומדיניות ואין היום פריבילגיה לשבת ביציע ולהישאר מחוץ למערכת הזאת. אני בחרתי לשרת את הציבור בשלטון המקומי. ברור שאחרי 7 באוקטובר חשוב שאנשים יגידו לעצמם 'זו גם האחריות שלי'. מימין ומשמאל".

אילו שינויים היית רוצה לראות?

"שישראל תתמוך בציבור המפרנס והמשרת שלה. גם האוכלוסייה החרדית מבינה את המצב ורוצה להשתלב בחברה ולכן צריכה לעשות שינוי הנהגה. ערביי ישראל, שגם נהרגו ב־7 באוקטובר, בהם בדואים ודרוזים שנלחמים כתף לכתף בעזה, חייבים לדבר על טוב משותף. מותר שנחשוב אחרת, זה לא שאין שמאל וימין, אבל מגיעה לנו הנהגה שרואה את המדינה לפני עצמה".

עברת דברים קשים. בכית במהלך המלחמה?

"לא, ולא קל לי עם זה, אבל כשיש לך רשות מקומית על הכתפיים, את צריכה להיות חזקה בשביל הרבה אנשים".