מתקפת הטרור של 7 באוקטובר מציגה: עולם חולה בְּכַּחֶשֵֶת
אירועי הטרור של 7 באוקטובר היו המתועדים ביותר בהיסטוריה האנושית, ובכל זאת הרשתות מוצפות בפרסומים המכחישים באופן מפורש את האירועים הקשים שהתרחשו. איך קרה שתיאוריות שפעם יכלו לשגשג רק בפורומים שוליים נמצאות כעת בלב המיינסטרים, והאם יש לכוחות רציונליים דרך להתמודד עם משבר האמת העולמי
כשכריסטינה גוטיירז רצתה להציג את טיעוניה בעד קריאה להפסקת אש בעזה, היא חתכה ישר ולעניין. "לא היו עריפות ראש ואונס. ישראל רצחה את האנשים שלה ב־7 באוקטובר", קבעה גוטיירז, עובדת מחלק הדיור של עיריית אוקלנד בקליפורניה. בעל הטור ב"גרדיאן" אוון ג'ונס היה מתוחכם יותר: "אין עדויות לאונס", ציין בסרטון ארוך שהעלה ליוטיוב. "אם הן קיימות, אני לא ראיתי". המנחה אוון שרוייר היה קונספירטיבי יותר: "צה"ל נתן למתקפת הטרור של 7 באוקטובר להתרחש. כדי ש(הישראלים) יוכלו לבצע את הפלישה שלהם לעזה ולכבוש את האדמה".
מתקפת 7 באוקטובר היתה מתקפת הטרור המתועדת ביותר בהיסטוריה האנושית. מנהיגי חמאס חימשו רבים מלוחמיו במצלמות שתיעדו כל רגע מהמתקפה, חלקים רבים בשידור חי. אפשר היה להניח שהתיעוד הזה, בשילוב מצלמות האבטחה ביישוביי העוטף ומצלמות רכבים חולפים, סיפק עדויות חותכות בנוגע למה שהתרחש, ובכל זאת ההכחשה סביב אירועי 7 באוקטובר משתוללת. התיעוד הרב, ובעיקר ההתעלמות ממנו, משמשים למעשה הוכחה לכך שהאנושות מצויה במשבר עמוק של אמת. "הכחשה היא כשלעצמה דבר אנושי למדי", מסביר ל"כלכליסט" הסוציולוג קית' קאהן־האריס, "השאלה היא עד לאן זה מגיע".
ההכחשה היא שיטתית וכוללת – מהפרטים הקטנים ועד לגדולים. מהטענה כי ישראל היא שהרגה את אזרחיה ועומדת מאחורי הטבח, ועד לכפירה בעדויות שלפיהן בוצעו מעשי אלימות ואלימות מינית קיצוניים. הנרטיבים הללו, שפעם היו יכולים לשגשג רק בפורומים שוליים ובפלטפורמות שנתפסו קיצוניות, כמו Gab או 4chan, נמצאים כעת בכל מקום - טלגרם, X (לשעבר טוויטר), פייסבוק וטיקטוק וגם ברחוב, בזמן שעוברים ושבים תועדו תולשים פוסטרים של ישראלים חטופים ומצדיקים זאת בטענה ש"ישראל חטפה את האזרחים שלה".
כולם יודעים וחווים הכחשה. זה מנגנון הגנה אנושי שבו הנפש חוסמת מידע שלא מתקבל על הדעת, או מתמודדת בעזרתו עם רגשות מטרידים כמו אשמה או חרדה. אך כשהכחשה הופכת לשיטתית, וכוללת יצירת מערכת עובדות מקבילה, היא משהו אחר לחלוטין ‑ התנהגות שזכתה בשנים האחרונות לקטגוריה בפני עצמה: Denailism, או "כחשת" ‑ הגנה אוטומטית על טענות, ללא קשר לראיות ולפעמים בניגוד להן. הכחשת מונעת מסיבות אידיאולוגיות או דתיות, ומחויבותה לאמונה גוברת על מחויבות לראיות. הדוגמה הטרייה ביותר היא מתקפת הטילים האיראנית על ישראל. "לא הייתי מבטל לשנייה את האפשרות שהם שלחו צי כטב"מים שלהם לתקוף את עצמם", כתב המשתמש Brandt בפוסט בקבוצת טלגרם בשם GNN, שנסגרת מדי כמה חודשים בעקבות תלונות משתמשים. לא משנה לו שאיראן מודה וגאה כי ביצעה את ההתקפה.
"אני מתאר לעצמי שגם אנשים בישראל עדיין צופים בנטפליקס או יוצאים לאכול", מסביר קאהן־האריס, "והם לא מדברים או מציפים את עצמם במידע על כל מה שקורה וקרה כל דקה ביום, כפי שהם כנראה עשו בתחילת האירוע. זה הגיוני, הרי אי אפשר להתמודד עם מציאות כל כך קשה כל הזמן. הבעיה היא כשהבחירה לא לדעת הופכת לפתולוגית, אז היא מסוכנת לעצמך ולסביבה שלך. זה יצירת משהו במקום. קבוצה חדשה של עובדות שמאפשרות לא רק להתעלם ממה שקורה בפועל, אלא לכפות מציאות מסוג אחר". לדבריו, ההתנהגות הזו נעשית כדי לעורר שנאה, לטפח חוסר אמון במדע, וליצור סביבה שבורה, שנושאת בעול מתמשך של חשדות "שבה שום דבר אינו מה שהוא נראה".
אנחנו חיים בעידן ההכחשה כמעט שני עשורים, אם כי הכחשה בצורתה הפוליטית נוכחת שנים ארוכות יותר. הדוגמה המוכרת ביותר היא הכחשת השואה, אך יש דוגמאות רבות אחרות: כדור הארץ הוא מרכז היקום, העולם שטוח, HIV לא גורם לאיידס, אבולוציה היא אמונה, עישון אינו גורם לסרטן, חיסונים גורמים לאוטיזם, שינוי האקלים (אם הוא בכלל אמיתי) לא קשור לאדם, לא היתה מגפת קורונה ודונלד טראמפ ניצח בבחירות לנשיאות ב־2020. בכל הדוגמאות שצוינו העובדות לא משחקות תפקיד, מדע הוא ממסד שיש להתנגד אליו, ותמיד יש רצון - רצון שדבר מה יהיה לא נכון.
זו אינה מקריות. מרבית הדוגמאות מאפיינות את עידן המידע והופעת האינטרנט. הרשת והרשתות החברתיות הפכו את מה שפעם היה שוליים חברתיים למרכז, עם יכולת טכנולוגית להעביר מידע במהירות לקהלים גדולים ולשחוק לגמרי את העלויות של יצירת שקרים, הטעיות ועיוותים בשיח הציבורי. היום קל להפיץ רעיונות ולזרוע ספק בקרב קהלים גדולים. כל מה שדרוש הוא מחשב אישי. כך קיבלנו מציאות שבה יעיל פוליטית ומקובל חברתית להכחיש עובדות.
"אחד התנאים שהופכים כחשת לאפשרית", מציין קאהן־האריס, "הוא שדיווחים ראשוניים לרוב אינם מדויקים. זה אחד הטיעונים המרכזיים בהכחשת שואה, ש'הם' משנים ללא הרף את הסיפור. אבל אנחנו לא משנים את הסיפור, אלא עושים מחקר". זאת אומרת, מסביר קהאן־האריס, כשגופים רשמיים במדינת ישראל תיקנו את מספר הנרצחים במתקפת 7 באוקטובר מטה, משום שמדובר במדינה שמסוגלת לספור את מתיה, עבור המכחישים זו לא היתה הוכחה ליכולת הגופים לפעול, אלא דוגמה שמשקפת שישראל אינה אמינה בדיווחיה. "תנאי נוסף לכחשת הוא כאשר נטענת טענה על ידי מישהו שנראה סמכותי, ומתבררת כלא נכונה". לדבריו, כשנותני עזרה ראשונה מסרו דיווחים מהשטח, "אלו היו דיווחים ראשוניים, של אנשים שלא באמת היו מוסמכים לתת אותם, אבל הם טופלו על ידי הצד השני כאילו מדובר בדו"ח רשמי".
"לדעת ולא לדעת בו־זמנית"
בעוד הטכנולוגיה תורמת להתפשטות התופעה, היא לא מסבירה מדוע היא מתרחשת. סטנלי כהן, אחד החוקרים המובילים בנושא, הסביר שהכחשת נועדה "לאפשר את האפשרות המוזרה של לדעת ולא לדעת בו־זמנית", אמירה על העולם, או העצמי, שאינה אמת ואינה שקר, ושנועדה להונות אחרים. הוא מסביר כי הסיבה לכך היא פסיכולוגית - המידע מרגיז או מעורר חרדה מדי מכדי שניתן יהיה לקבל אותו. הכחשה כרוכה בהימנעות אקטיבית ובמקום פשוט לא להבחין במשהו, נעשה מאמץ מכוון להימנע מלהבחין בו - לא להאמין למסמכים, עדים, קורבנות, עדויות ולפעמים גם למבצעים עצמם של האירוע שאותו מנסים להכחיש. זהו סירוב להכיר בנוכחותם של דברים שמתחננים לתשומת לב. התוצאה היא תסכול.
כשבריאנה ג'וי גריי, למשל, ראתה כי מגיב בטוויטר ציין שמיליון יהודים גורשו ממדינות ערב, היא שיתפה את הטענה למאות אלפי עוקביה עם תוספת: "אייתת 'אירופה' לא נכון". ג'וי גריי היא עיתונאית אמריקאית בולטת, שמנחה תוכנית חדשות ב־The Hill, אתר חדשות בוושינגטון. בעברה שימשה דוברת קמפיין לנשיאות של ברני סנדרס והיתה עורכת בכירה במגזין "Current Affairs". טווח ההגעה שלה רחב, הציוץ שלה נראה על ידי מיליוני אנשים ושותף עשרות אלפי פעמים. מאות תגובות ניסו להעמיד אותה על טעותה — כי אכן מיליון יהודים גורשו ממדינות ערב. ג'וי גריי לא הגיבה, תיקנה או הסירה את הציוץ.
מה חשבו לעצמם אלפי המגיבים? שאם יענו לטענה הספציפית יצליחו להביא לשינוי? להראות לה את האור ולשנות את מאזן האמת־שקר השברירי של האינטרנט? אולי בכלל חתרו להותיר תגובה בשביל דיוק היסטורי, למען העתיד, אם זר יקרא את הציוץ המקורי? הרעיון שעומד מאחורי המעשה, כאילו אפשר להתמודד עם הכחשה פתולוגית באמצעות עובדות, הוא הסיבה שצבא של "משתמשים" ברשתות החברתיות נשלח על ידי משפיענים להגיב על פוסטים עם "עובדות" או האשמות ב"אנטישמיות", והוא גם המניע של ממשלת ישראל להקרין ברחבי העולם את "סרטון הזוועות" ממתקפת חמאס ולקדם חקיקה שלפיה הכחשת המתקפה תהיה עבירה על החוק.
אלא שלמרבה הצער, האמת פשוטה כפי שהיא לא נעימה: אי אפשר לנצח כחשת באמצעות חקיקה, הפרכה, הצפת מידע או מאמץ לערער על אמינות המכחישים. זאת, משום שעבור המכחיש עצם קיומה של ההכחשה הוא ניצחון מספק. כזו היא כחשת - עובדות לא חשובות, וכל יום שבו היא שורדת הוא יום מוצלח. הצלחתה לא סובבת סביב עניינים בלתי מורגשים שאנו מתעלמים מהם, אלא להפך – סביב דברים בולטים שאנו מנסים בכוונה להימנע מהם. כששאלתי את קאהן־האריס מה בכל זאת אפשר לעשות, תשובתו היתה חד־משמעית: לא לקחת חלק בוויכוח שנסב על הפרטים הקטנים, גם אם הם חשובים. "צריך להתעמק בתמונה הרחבה. מאוד קשה להגיב, אלא אם כן אתה אובססיבי או מומחה אמיתי, על אירוע מסוים/ספציפי בתוך נרטיב מאוד מורכב. עדיף לדבר על התמונה הגדולה ועל הערכים שמאחוריה, על מה אנשים רואים שהושג עד כה על ידי ישראל וחמאס, על איך המלחמה קרתה. נרטיבים גדולים יותר שמבוססים על ערכים, רגשות וסטנדרטים של מוסר שאפשר לנהל עליהם שיחה".
עובדות סלקטיביות ומומחים מזויפים
"זה עתה אושש שמתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 היתה מבצע הטעיה (False Flag), שבוצע על ידי זרם בחמאס, בשיתוף פעולה עם המוסד והמודיעין האמריקאי", נכתב בקבוצה בשם Uncensored Truth. הקבוצה, שמתגאה כי "נחסמה בפייסבוק, ביוטיוב ובטוויטר", מצאה לעצמה לאחרונה בית חם בטלגרם, וכוללת בעיקר פרסומים נגד ישראל, מגפת הקורונה והכוחות ששולטים "בסדר העולמי" – הגלובליסטים.
להגיד שהכחשה מהסוג הפוליטי היא פתולוגיה זו לא הגזמה, סביבה התגבשו כמה אסטרטגיות מובחנות שנוסחו בשדה המחקרי בשנים האחרונות. כך, למשל, האחים הופנגל, שעשו רבות כדי לפתח את מושג ה־Denialism, מצאו חמש אסטרטגיות מובחנות: זיהוי קונספירציות, שימוש במומחים מזויפים, סלקטיביות, יצירת ציפיות בלתי אפשריות לגבי מה שהמחקר יכול לספק ושימוש במצג שווא ובכשלים לוגיים. כל השיטות האלו נוכחות היטב בשיח סביב מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה בעזה.
אולי האסטרטגיה הבולטת מכולן היא סלקטיביות. מכחישים בדרך כלל אינם נרתעים מהבידוד הקיצוני של התיאוריות שלהם, אלא רואים בבידוד אינדיקציה לאומץ הלב האינטלקטואלי שלהם נגד הדעות הרווחות והתקינות הפוליטית. כדי לבסס את הטענות שלהם הם יישענו על מקרים בודדים או יבליטו חולשה או פגם מסוים כדי להכפיש את הנושא כולו.
הנה מקרה של אתר החדשות The Intercept, שהפך מפורסם לפני יותר מעשור ועשה את הונו התקשורתי מביקורת על כל מה שרק נודף ריח ממסדי. בחודשים האחרונים פרסם האתר ארבע כתבות ארוכות שתכליתן הפרכת הטענה כי קיימות עדויות לאלימות מינית שיטתית ב־7 באוקטובר. כך, למשל, בדצמבר פורסמה כתבה שכותרתה "לא היה טיוח של אלימות מינית על ידי חמאס ב־7 באוקטובר", שבה נקבע כי יש לחכות לדו"ח רשמי של האו"ם בנושא. כמה שבועות אחר כך פורסם טקסט שבו הודגש כי "אונס אינו נדיר במלחמה", וקבעו כי בכל מקרה אין הוכחה כי התנהגות זו היתה בנמצא באופן שיטתי. בערב 4 במרץ פורסמה ידיעה נוספת שלפיה לא היה אונס בקיבוץ בארי; באותו היום בבוקר האו"ם פרסם דו"ח שבו קבע כי אלימות מינית, לרבות אונס, בוצעה בשלושה מוקדים שונים בישראל לפחות, אך הדו"ח וממצאיו לא סוקרו באתר.
חשיבה קונספירטיבית היא כמעט הכרחית לקיום Denialism. זאת משום שמי שמכחיש באופן שיטתי כשעובדות נמצאות בשפע, חייב כל העת להתמודד עם שאלה בוערת: אם מה שהם אומרים נכון, מדוע רבים אחרים חושבים אחרת? כדי להתמודד עם הקונפליקט אין אלא להציע את קיומו של משהו מרושע ומתואם, פעמים רבות המרושע יהיה הקורבנות שיהפכו לאדריכלים של הונאה עצומה וערמומית.
נשמע מוכר? זאת משום שאחת הטענות הרווחות היום היא שצה"ל נתן לחמאס לפלוש לישראל בפעולה מתואמת - מה שמכונה False Flag, או הטעיה. למעשה, הטענה היא שישראל יזמה את פלישת חמאס אליה להגשמת שתי מטרות ישראליות לכאורה: טיהור אתני ותפיסת אדמה. כך, למשל, באתר Electronic Intifada, שביסס את עצמו לאורך השנים כמרחב לחדשות ביקורתיות על ישראל, ציינו עוד בנובמבר, בזמן שבארץ עוד מתחקרים ומזהים גופות, כי "ישראל הרגה רבים, אם לא רוב, מהאזרחים שמתו במהלך המתקפה הפלסטינית". באתר גרייזון של הפעיל מקס בלומנטל ציינו כי המתקפות האנטישמיות על סטודנטים בקמפוסים האמריקאיים הן "משבר מתוכנן על ידי סוכן זר ישראלי", וכי הוא מפעיל פעילים ש"מתחזים לקורבנות של סטודנטים יהודים".
ואם זה לא היה מספיק, עידן הרשתות החברתיות הביא עלינו תקופה ייחודית שבה כל אחד הוא מומחה - מצע מושלם עבור הכחשה, שזקוקה למומחים מזויפים שישפילו את אלו שעובדים בתחום. כך, למשל, כשבאתר החדשות הפופולרי Breaking Point הסבירו מדוע הדיווח של "הניו יורק טיימס" על האלימות המינית שביצע חמאס בנשים אינו עומד בסטנדרטים עיתונאיים, התחילו עם הטענה שהכותבת השנייה שחתומה על הטקסט, ענת שוורץ, שימשה "בתפקיד מודיעין בחיל האוויר". כאילו עובדה זו הופכת אותה משתפת פעולה עם צה"ל, לא משנה ששוורץ בת ה־45 שימשה בתפקיד המודיעין בעת שירות החובה שלה.
טקטיקה נוספת היא יצירת ציפיות בלתי אפשריות לגבי מה שהמחקר יכול לספק. כדי להאמין שהיתה אלימות מינית שיטתית ב־7 באוקטובר החלו לדרוש במרחב עדויות פורנזיות. אחר כך דרשו עדי ראייה. כשהיו עדי ראייה, דרשו עדויות חיות, ואחר כך חקירה עצמאית של האו"ם. כשזו יצאה אל הפועל והגישה את מסקנותיה, נטען כי הדו"ח לא אומר מה שאתם חושבים שהוא אומר. "הממצאים שלכם עולים בקנה אחד עם נרטיב מדינת ישראל", הגיב עיתונאי אחד במסיבת עיתונאים שקיים האו"ם עם הצגת הדו"ח, כאילו שלא ייתכן שהנרטיב הישראלי נכון.
גם הישראלים מצויים במצב של הכחשה
השיחה על כחשת והכחשה דורשת כנות מכל הצדדים. גם הישראלים מצויים במצב מתמשך של הכחשה. במקרה שלהם, מה שמשרת את ההכחשה הוא מודל מסורתי של חסך במידע, אבל החסך הוא פגיעה עצמית. ישראלים נוטים לסגור עצמם למידע הזמין במגוון ערוצים שמהפכת האינטרנט איפשרה, ומונעים מעצמם ספיגת מידע חדש בנוגע לאירועים שמתרחשים בעזה ובשטחים, כדי להתמקד באופן בלבדי רק בסבל והאבל האישי הישראלי. "רוב הישראלים, אני חושב, אינם מחפשים מידע באופן פעיל והם מרוצים מהתחושה הזו", אומר קהאן־האריס, "פשוט מעדיפים לא להסתכל". זוהי אינה הכחשה, הוא מסביר, אך מסייג ואומר ש"המצב נזיל והתחלתי לראות טכניקות של הכחשה בשימוש במקרים ספציפיים". עיקר המעשה הוא ניתוק, חוסר דאגה וריכוז עצמי, שמביאים לביטול כלאחר יד. אלפי ילדים עזתיים מתו בהפצצות לא מבחינות? "אז מה?"; מאה איש נמחצו למוות כשניסו להשיג לעצמם קצת אוכל בעודם שרויים ברעב? "יש לי דברים מהותיים יותר לחשוב עליהם"; אין חשמל בעזה כבר חמישה חודשים? "אז איך בדיוק יש להם יכולת להטעין מכשירים סלולריים?"; "הקם להורגך, השכם להורגו", "מה האמריקאים היו עושים אם היו חוטפים להם 250 אזרחים?". הסברים על הסברים, ובינתיים ילדים מתים.
האו"ם משחרר דו"ח ועוד דו"ח, אזהרה ועוד אזהרה, משום שהם רוצים שהמידע לא יאפשר לנו להתעלם, לשכוח ולהמשיך. בבית הדין הבינלאומי מזהירים מפני רעב והרג אזרחים, אך לא מכריזים על "רצח עם", ובישראל נותרים אדישים.
"זה דבר אחד להגיד 'זה נורא מה שקורה בעזה אבל אנחנו צריכים להילחם, אין אלטרנטיבה' וזה דבר אחר לסרב לראות את ההשלכות", מסביר קאהן־האריס. "זה יכול להיות מסוכן, כי אתה נמנע משאלות קשות, לא של מוסר או אתיקה של מלחמה, אלא של אסטרטגיה. האם האסטרטגיה של צה"ל והמדינה עובדת? לא להסתכל על המציאות המבולגנת של המלחמה טומן בחובו סכנה של תמיכה אקטיבית או פסיבית במשהו שאולי בעצם הוא לא מה שאתה רוצה להשיג".
ראש מחלקת היחסים הבינלאומיים בחמאס באסם נעים, היושב בקטאר, אמר בראיון לסקיי ניוז כי הארגון "לא הרג כלל אזרחים" במתקפת 7 באוקטובר, אלא רק חיילים, וכינה את הטענה "תעמולה ישראלית". זו אולי טענה משונה, אך לדברי קאהן־האריס, היא אינה משונה כלל. שתי קבוצות מובחנות נותרו נאמנות (יותר או פחות) למציאות האיומה מאז פרוץ המלחמה: חמאס בעזה והימין הקיצוני בישראל. "החיסרון הגדול של הכחשה הוא שאתה לא יכול לחגוג את הגיבורים שלך", מציין קאהן־האריס. "אנשי חמאס בקטאר כמו נעים הכחישו את האירועים באופן נחרץ יותר מהעזתים מפני שהעזתים היו אלה שהוציאו לפועל את המתקפה". הימין הקיצוני הכהניסטי, הוא מוסיף, לא מסתיר את שאיפותיו לגרש את האוכלוסייה הפלסטינית מביתה או ליישב את עזה ביהודים. "אם אתה אומר לכהניסט 'אבל זה רצח עם, טיהור אתני, רצח המוני', התגובות יהיו שזה בסדר".