המרכז לוגיסטי באקספו. החברה האזרחית מנסה לחפות על מחדלי הממשלה | צילום: נעם אמיר
מתחת להריסות ולפצעים עוד פועם לב ערכי
מול תחושת חוסר האונים כתוצאה מהאיוולת, הרשעות והשרלטנות של הממשלה שאנחנו נתקלים בהן יום אחרי יום, אין אלא להיאחז שוב בעובדה שאזרחי ישראל קמים בוקר אחרי בוקר ונלחמים על הבית שלהם: בצבא, ברחובות, במעשים שמחפים על מחדלי השלטון
בבוקר שבת 7 באוקטובר הבן שלי ישן עם חברים על שפת הכנרת. הוא התעורר מצלצול של המפקד שלו ביחידה. כמה שעות אחר כך הוא נכנס לכפר עזה, ניתק את הטלפון ולא שמענו ממנו במשך 72 שעות מטריפות נפש. זו היתה רק יריית הפתיחה, כי בחצי השנה שחלפה מאז המתינו לנו לילות ארוכים, שבועות לעתים, של טלפון מנותק ודאגה משתקת.
קשה להביט, גם בדיעבד, אל הבור הזה. אל השעות הארוכות שחולפות בין "מתחוללים קרבות עזים" עד הרגע שבו מישהו ששמע ממישהו מעביר הודעה בקבוצת ההורים שהבן שלך, והבנים שלצדו - בחאן יונס או בשאטי או בג'בליה - כנראה בסדר. זמן אנושי מכוער, שבו אתה מיטלטל בין הכורח לדעת כדי להרגיע את הנפש, לבין האימה מפני מה שאתה עלול לגלות. זמן שבו אתה נטול כל יכולת השפעה, חסר אונים במובן העמוק ביותר, בנוגע לדבר שהוא החשוב לך מכל.
חוסר האונים האישי הזה מתגלם לפעמים בכעס נורא, ברגעים אחרים בדכדוך עמוק, ולפעמים - בדיעבד אתה מגלה - דווקא בהתנתקות מבהילה. איך יכולתי. אבל מה שהופך את ההתמודדות לקשה שבעתיים הוא חוסר האונים במובנו הרחב יותר, הלאומי. חוסר אונים שנוצר פשוט מפני שמי שאמון על הדאגה לשלומך, על הישרדותה של המדינה, על המשך ההתנהלות התקין של החיים, הסיר אחריות. הוא אינו עושה את מלאכתו, ממש מועל בתפקידו, ולך אין אפשרות להשפיע על המצב.
אולי אלה מילים גבוהות מדי כדי לתאר דבר פשוט: חוסר אונים הוא כאשר מירי רגב משלהבת עם פופקורן את הניצים בישיבת הקבינט כשבחוץ מלחמה מתחוללת, או כשראש הממשלה בנימין נתניהו מציג בפומפוזיות קופסת קרטון עלובה וטוען שנמצאות בה התרופות לחטופים שלעולם לא יגיעו אליהם, או כשבצלאל סמוטריץ' מסרב לצפות בתיעוד של חטיפת החיילות מנחל עוז כדי "לישון טוב בלילה", או כאשר איתמר בן גביר מכנה את המתקפה באיראן "דרדל'ה", ושניהם חוסמים בגופם כל אפשרות לשחרר את 133 החטופים שנמקים במחילות חמאס כבר 200 יום ופשוט הולכים ומתים שם - ובזמן הזה השר לענייני ירושלים פונה לאו"ם ו"דורש בכל תוקף להכניס לחטופים ולחטופות מצות ויין כדי שיוכלו לציין את החג". כך נראה חוסר אונים מזוקק: ניתוק וזלזול ושררה שעסוקה רק בשימור כוחה ובהישרדותה. שררה שמשקיעה את כל מרצה בניסיון למנוע מהאזרחים לשנות את מצבם לטובה.
כמעט בלתי אפשרי להכיל כמויות גדולות כל כך של איוולת ורשעות וציניות וטיפשות ושרלטנות שאנחנו נתקלים בהן יום אחרי יום. לאן שלא תפנה, תיתקל בהתרסה שבאה מלמעלה; באיזה שר שעולב בפקיד ציבור, בבכירי ממשלה שמכנים את נשיא ארצות הברית - האיש שמציל להם את הישבן שוב ושוב - "פרעה" ומאיימים עליו שאחריתו תהיה מרה, באיזה חבר כנסת שעולב בגסות במשפחות חטופים, בשר אוצר שמקריס את הכלכלה ושם את מבטחו באל. עוד ועוד אמירות שכל מהותן בורות וטיפשות ועלבון או חרחור מדון, ובכל זאת פולטיהן מנופפים בהן כאילו יצא מפיהם איזה דבר חוכמה נשגב.
הורדת הדירוג של כלכלת ישראל בסוף השבוע על ידי סוכנות הדירוג S&P היתה סימבולית מאין כמותה. כבר שנה וחצי שאזרחי ישראל חווים הורדת דירוג מתמשכת של החיים שלהם, עם אופק שלילי. כבר שנה וחצי שהם צריכים לקום בוקר אחרי בוקר ולצאת למאבק כדי להרחיק את הייאוש ולשמר את התקווה, את החירות, את השוויון, את הדמוקרטיה, את החיים השפויים שהם זכאים להם במדינה שהיא שלהם.
היום נציין את הפסח הקשה ביותר שעבר עלינו מאז קום המדינה. כמעט 1,500 איש שנפלו ונרצחו מאז 7 באוקטובר, מעל 15 אלף פצועים, עשרות אלפי מפונים מבתיהם, חטופים שעוברים תופת ואיש אינו יודע מי מהם חי ומשפחות שליבן קרוע לגזרים. ממדי הטראומה רק מתחילים להתברר. כשליש מהמפונים מהצפון והדרום מעידים על תסמיני פוסט־טראומה. באגף השיקום מעריכים שעד סוף השנה יידרשו לטפל בכ־8,000 חיילים פגועי נפש. רובם המכריע חיילי מילואים מתחת לגיל 30, אזרחים עד לפני רגע, שזינקו כדי להגן על המולדת וישלמו לנצח את המחיר.
ומול כל אלה ניצבת ממשלה שבאופן בלתי נתפס מסרבת לקחת אחריות. ראש ממשלה ושרים שאינם מסוגלים להפגין ולו מעט אמפתיה שמא ייחשדו בחולשה, שלא לומר בנכונות מרומזת, דקה מן הדק, לוותר על רסן השלטון.
חשוב להישיר מבט אל המציאות הגרועה ולהודות שישראל היא מדינה פצועה קשה ותיאלץ לבלות שנים במחלקת התאוששות. חשוב להכיר במצבנו, כי בלעדי זה לא נוכל להשתקם
תחת המתקפה האוטו־אימונית הזו, ישראל נהפכת לתוכנית ריאליטי אכזרית, מעין גרסה של "משחקי הרעב", שבה העיקר הוא ההישרדות האישית ואין כמעט מקום לערכים, מוסר או אידיאולוגיה. הקבוצה הגדולה, המכנה המשותף שהוא התכלית שבשמה מדינה מכוננת, הולכים ומתפרקים לפרודות, לקבוצות מיעוט זעירות, ליחידים, שנאלצים בלית ברירה לשרוד בכוחות עצמם, מכוח שנאה ועל חשבון האחר. החטופים הולכים ומתים, יישובי הגבול נטושים, שוטרים מכים זקנים, עוברי אורח מקללים בני משפחות שכולות, נהגים דורסים מפגינים, האיראנים משגרים מאות טילים, חיילים נלחמים בחזית בשעה שחרדים נאחזים במקלטי הישיבות ובהשגת מימון חף ממחויבות. מי יישאר אחרון?
כיבוי להביור השיסוי ומגבר השנאה
חשוב להישיר מבט אל המציאות הגרועה הזו, ולהודות שישראל היא מדינה פצועה, אפילו פצועה קשה, ותיאלץ לבלות את השנים הקרובות במחלקת התאוששות. חשוב להכיר במצבנו, כי בלעדי זה לא נוכל להשתקם. אנחנו די קרובים לתחתית, צפים בקושי עם נחיר אחד מחוץ למים. אם לא נטפס מכאן למעלה, נטבע.
כדי להתגבר על חוסר האונים, ישראל תידרש להיבנות מחדש. החידוש לא יתבטא באחדות מושלמת. הפילוג ימשיך להיות נוכח, אי־ההסכמות המהותיות יישארו, לא תהיה אופוריה. גם אחרי חילופי השלטון עוד נריב זה עם זה. אבל מה שחייב להיעלם הם להביור השיסוי ומגבר השנאה, ומה שחייב יהיה להופיע הוא זהות אינטרסים בין מנהיגי המדינה לאזרחיה. מה שיכריע הוא הנכונות של השלטון לפעול למען טובת אזרחיו, לא למען טובתו שלו. או אז נוכל לגלות גם חמלה, לשתף פעולה, להכיל את מי שאינו מחזיק בדעתנו, לפעול באופן רציונלי. אילו געגועים המילה הזו מעוררת לפתע.
לישראלים למודי סבל קשה בנקודת זמן הנוכחית למצוא סיבות לאופטימיות. אפשר לנסות להיאחז בדברים שאומר המיליארדר היהודי ביל אקמן בעמודים הבאים: "תמיד יש טוב שיוצא מהרע... האירועים הם קריאת השכמה לישראל לפתור את הסוגיות הפנימיות שלה. ישראל היתה פגיעה בגלל הסטרס הפנימי, ויש כאן הזדמנות לאיתחול בכל הקשור לממשלה שלה".
ולנו, כמי שחיים כאן, אין אלא להיאחז שוב בעובדה שאזרחי המדינה קמים בוקר אחרי בוקר ונלחמים על הבית שלהם: בצבא, ברחובות, במגזר הציבורי, במגזר השלישי, בתרומות, במעשים שמחפים פעם אחר פעם על מחדלי השלטון. מתחת להריסות, מתחת למדינה הפצועה, עוד פועם לב ערכי, חזק, שמתעצם ככל שהוא מרגיש יותר מאוים. כרו אוזן, נסו לזהות את הפעימות הללו מבעד הרעש האיום. שם התקווה. שם הסיכוי לחירות אמיתית.