ערים סדרה בערוץ 8 | צילום: באדיבות ערוץ 8
"נדהמנו עד כמה סקס נחווה אצל גברים כמו מלחמה"
לאחר ההצלחה של הסדרה "ערות" עולה בקרוב "ערים", שבה גברים מדברים בגילוי לב על החוויה של מין בחייהם. "הופתענו עד כמה פורנו ומין בכפייה הם דברים נפוצים, בכל הגילים", אומרים היוצרים
כאשר יצא "ערות", ספרה של תמר מור סלע, הוא הוגדר כאסופת מונולוגים העוסקים במיניות מנקודת מבט נשית ללא תיווך ומתארים את היחסים של נשים עם גופן. הרעיון מאחורי הספר, שזכה להצלחה ובעקבות זאת גם לסדרה תיעודית, היה שמיניות של נשים מודחקת, מתוּוכת ולא נשמעת. כעת יוצאת סדרה חדשה, של אותם יוצרים, עדי ארבל ולירן עצמור, ושמה "ערים", גם היא כמו הקודמת ב־HOT8, והיא חוזרת לעסוק במיניות גברית.
ארבל (51), במאית דוקומנטרית ומנהלת מחלקת הדרמה באנדמול שיין, יצרה את "גרוסמן" על דויד גרוסמן שיעלה עכשיו בדוקאביב, "החיים כשמועה: אוטוביוגרפיה של אסי דיין" ו"ערות"; ועצמור (49) הוא מפיק ובמאי של סרטים דוקומנטריים, בהם: "שלטון החוק", "פרינסס שואו" ו"קינג ביבי".
בראיון איתם הם מסבירים את נחיצות השיחה שהתעוררה. "מאז מהפכת Metoo# נוצר בלבול גדול אצל גברים", אומרת ארבל. "הם חווים אובדן דרך ואובדן הגדרות. אותי הפתיעו הצעירים. את לירן יותר הפתיעו הנשואים והגרושים שדיברו על שחיקה".
עצמור מדגיש את העובדה שעדיין זה נושא שלא עוסקים בו הרבה: "יש אינפלציה של תוכניות בישול, אבל אין תוכניות על מין. כשאנחנו גדלנו היו התוכנית של יועצת המין רות וסטהיימר ו'קשר משפחתי' (תוכנית ייעוץ בענייני משפחה ונפש), אבל התוכניות האלה נעלמו. השיח על מיניות בטלוויזיה נמצא רק בשני מקומות: בחדשות, כשזה נהיה פלילי, ובריאליטי ששם זה קיצוני, פרובוקטיבי ולפעמים אלים. ולצד זה מין נמצא כל הזמן בפורנו באינטרנט. רצינו שאפשר יהיה לדבר על מיניות בצורה שפויה, ללא עצימת עיניים. לעשות את זה בטון אחר, כמו כשמדברים על כל דבר אחר. בגלל זה חשבנו שחשוב שגברים יוכלו לדבר במסגרת חדשה המיועדת לזה".
כאן המקום לציין שהסדרה (שעולה ב־11 ביולי) מחולקת לשלושה פרקים לפי גיל, כמו הסדרה על הנשים.
השניים מקווים גם לעשות סדרה על להטב"קים. הם הרגישו שלא נכון יהיה לשלב בתוך "ערים" את נציגי הקהילה, "כי זה יהיה רק לעשות וי. מושאי התשוקה, כל עולם הארון, עולם המין של ההומואים מצריך התייחסות מרובדת", אומר עצמור.
הפרק הראשון של "ערים" הוא על צעירים בגיל 30-20, הפרק השני על בני 50-40 והפרק השלישי מוקדש לגיל השלישי.
אפשר גם לקרוא לפרקים לפי הנושאים שלהם: פורנו, פוליאמורה ו־Metoo.
"האמת שהדהים אותנו כמה הפורנו קיים בכל שכבות הגיל. הצעירים כבר מספרים שהם בשלב הגמילה מהפורנו", אומרת ארבל, ועצמור מבקש לתקן את הרושם כאילו הסדרה עוסקת רק בצד הכואב של המיניות: "אחד הדברים שהיה חשוב לנו להגיד זה שמין יכול להיות דבר מהנה, זוגי, מספק ומקרב. לא רצינו להפוך את הכל למצקצק ואוי־אוי־אוי וסחי. בפרק השני יש דגש על הכוח שמיניות נותנת בקשר זוגי, וגם בפרק השלישי יש גברים שנהנים ממין בגיל מבוגר".
ארבל: "ב'ערות' התחלנו עם המבוגרות. הן סיפרו שבגילן 50, 60, 70 המין הוא טוב. זה נתן תקווה אבל גם היה עצוב — כמה צריך לחכות כדי שזה סוף סוף יקרה?".
ואכן בלבול וחציית גבולות שולטים בפרק הראשון כאשר הגברים הצעירים מספרים כי יכלו בדרך כלשהי להיות מעורבים במקרה כמו האונס באילת. "כמו שהנשים מעידות על תקיפות והטרדות בביטוי 'אחת מאחת'", כלומר שכל אחת נחשפה לזה, "כך גילינו שגם אצל הגברים זה 'אחד מאחד'", אומר עצמור. "ברמות כאלה או אחרות כולם סיפרו שהמשיכו לפעול לקיום יחסי מין גם כשאמרו להם לא. תמיד היה לפחות עוד ניסיון אחד. לכן כולנו מטרידים.
"אחד הדברים החשובים ביותר שהמרואיינים מדברים עליו בסדרה, ולרוב לא מדובר, זה כפייה בתוך מערכת יחסים. זה כמעט ברמה של גברים שוברים שתיקה. שמענו הרבה מאוד סיפורים מגברים אבל הם לרוב לא הסכימו לספר את זה למצלמה בפנים גלויות".
היה קשה למצוא את הגברים שירצו לדבר?
עצמור: "לא, אבל היה חשוב למצוא את האנשים הנכונים. יש הרבה רצון של גברים לדבר. נפגשנו עם יותר מ־150 גברים בשלבים שונים של התחקיר, ובסוף נכנסו רק 15. חיפשנו את הטון הנכון, את הנושאים הנכונים, את הגברים שמעניין לשמוע אותם. הכי היה קשה למצוא את הגברים לפרק השני, הנשואים". לדברי ארבל, "מי שבתוך הקשר הכי קשה לו. כמו אילן שבכל פעם שהוא מדבר על אשתו מירית הוא בוכה".
לדברי עצמור, כל חייו הוא עוסק בסרטים פוליטיים "ונדהמתי כמה הזירה הגברית הזאת, המנותקת מהצבא ומהכיבוש נחוותה להם כמו מלחמה. חלקם יוצאים מהנישואים בפוסט־טראומה. אילן הוא אדם בוגר עם שלושה ילדים, עם עסק מצליח, וכשהוא בא לדבר על הדבר הזה הוא כמו ילד לא מטופל: לא יודע להתמודד עם הקטסטרופה הזאת שהוא עבר והעביר את אשתו במשך 20 שנה". “האבסורד הוא”, אומרת ארבל, "שרק כשהגיע לסדנה על מיניות שמע מהמנחה שלעולם לא ייגע באשתו ללא הסכמתה. ואת שואלת את עצמך, מרוב שלא דיברנו על מין, לאן הגענו? כמה חשיכה". עצמור מוסיף: "בחרנו באנשים שבאו לפרויקט הזה מרצון לתיקון. מי שנכנס לפרויקט רצה להגיד משהו על הדבר הלא בסדר הזה שקורה בחוץ".
לא כולם עונים להגדרה הזאת. בפרק השלישי מתראיין גבר אילתי מבוגר, שהיה איש צבא במשך שנים רבות, והוא מספר בגלוי על מה שהיום מוגדר כהטרדה מינית של החיילות שלו, ואחר כך על שירותי הזנות ששילם עבורם בתאילנד, וכן על נישואיו לאשה תאילנדית שהכיר שם, הצעירה ממנו בשנים רבות, שהביא איתו לישראל. אין בדבריו שמץ של התבוננות פנימית, בעיקר יש בהם התרברבות. כשאומרים לו משהו על זה בסדרה, הוא הודף את הטענה.
עצמור: "החשיבות היתה להגיד שאנחנו חיים בישראל, ומתקיימות כאן תופעות מאוד קיצוניות, מה שאפשר לכנות מורשת גנדי או משה דיין. זאת חוליה בשרשרת. תמר מור סלע פתחה פה מורסה, ואנחנו מקווים להיות עוד סדרה בתל הארכיאולוגי הזה של מיזוגניה, תקיפות ואלימות. לא יכולנו לשחרר את הסדרה בלי להציג את זה".