"הכתיבה שלי היתה חייבת להשתנות. אחרת נכשלתי"

בעיתונות אין הרבה כותבי־על, אבל מלקולם גלדוול נמנה עם המועדון המצומצם הזה. גלדוול, שחיבר חמישה רבי־מכר, יוצא מביתו בווסט וילג' כשהוא לבוש בז'קט ירוק מקומט ואת פניו מעטרים זיפי זקן. יש לו גזרה צרה של אצן (הוא רץ 1.6 ק"מ בפחות מחמש דקות כשהיה בן 51). במהלך הראיון הוא משתנה מאינטלקטואל פסיבי לאיש שיחה סקרן ומגיב. נראה שגלדוול שעבודתו המוקדמת מתייחסת לבני אדם כאילו היינו חייזרים, מסתכל כעת על העולם באמצעות עדשה קרובה יותר, כאילו הוא אחד מאיתנו. הוא לא רק מראה לנו כיצד הוא חושב, אלא גם מה הוא מרגיש. מלקולם גלדוול משתנה.  

גלדוול גדל בקנדה לאם פסיכותרפיסטית ממוצא ג'מייקני ואב מתמטיקאי בריטי. הוא העדיף ללמוד מספרים ולא בבית הספר ואמו הרשתה לו להבריז מתי שרק רצה, בידיעה שהוא יישאר בבית ויקרא. הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה כבר בגיל 16, ובגיל 23 עבד ככתב ב”וושינגטון פוסט”, יושב במערכת במרחק של כ־3 מטרים מבוב וודוורד. "הכתב הגדול ביותר של הדור שלי נמצא בקו ישיר אליי", הוא אמר. "יכולתי לשבת ולצפות בו. למדתי מהקשבה. זו היתה חוויה לימודית שלא ניתן לאמוד במספרים". ב־1996 עבר גלדוול ל”ניו יורקר”, וזמן קצר לאחר מכן כתב שני מאמרים שהפכו לבסיס לספרו הראשון "נקודת המפנה". בספר תיעד את הרגע הקריטי שבו הפעולות של אדם הופכות לתופעות חברתיות, וזכה להצלחה גדולה: נמכרו מיליוני עותקים ממנו ונוסד ז'אנר. גלדוול הגדיר פעם את הז'אנר שלו כ"סיפורי הרפתקאות אינטלקטואליים", מקבץ של מאמרים או פרקים שמשלבים נרטיב מרתק עם מחקר אקדמי, ומתעסקים כולם בתמה דומה. בספר "ממבט ראשון" (2005) הוא חקר כיצד התת־המודע מקבל החלטות מושכלות במהירות. ב"מצוינים" (2008) הוא הפך בחן את מושג ההצלחה, ופישט את השילוב של כישרון ואימון הנחוצים לשם כך. ב"דוד וגוליית" (2013) הוא בחן את נושא האנדרדוג והאאוטסיידרים שמצליחים נגד כל הסיכויים. הספרים שלו קלים לעיכול, כמו חטיפים. זו אחת הסיבות לכך שביקורת רבה מופנית כלפי גלדוול לאורך הקריירה שלו. יש הטוענים שהוא בוחר סלקטיבית מחקרים מדעיים או קושר יחד אירועים מורכבים כדי להגיע למסקנות מסודרות ומופשטות מדי. “הגישה שלי לרעיונות היא מאוד דמוקרטית", הוא אומר. "אני חושב שהרעיונות שייכים לנו, ולעתים יש לי גישה שובבה כלפי רעיונות. אני חושב שצריך לדעת להשתמש בהם ולשלב אותם בדרכים מעניינות. זאת ההנאה מהשימוש במוח. לכן אני לא טריטוריאלי מדי לגבי הרעיונות שלי. כי אני משתמש ברעיונות של אחרים ומשחק איתם, ואנשים משתמשים ברעיונות שלי ומשחקים איתם". אני שואלת האם הכוח שהוא מחזיק, הידיעה שכל נושא שהוא בוחר ייקרא או יישמע על ידי מיליוני אנשים, משפיע על החלטתו על מה להאיר זרקור. לא נראה שהוא מעוניין להיות אחראי על הכוח הזה. הוא מעדיף להעניק אותו לקוראים שלו: “לקהל שלי נוח עם העובדה שלעתים הוא יחלוק עליי”. 

מלקולם גלדוול | צילום: CELESTE SLOMAN

בתי כלא הרסניים לחברה

הוא גם מעוניין להזכיר לי שבגיל 57 הוא זקן — כהגדרתו. “כשכותבים במשך 37 שנים, משתנים כאנשים”, הוא אומר. “צורת החשיבה שלי על פשע ב’נקודת מפנה’ היא אינה דרך המחשבה שלי על פשע ב־2019 ב’לדבר עם זרים’. היא היתה חייבת להשתנות, אחרת נכשלתי או חמור מכך, אני סגור מחשבתית. למשל, אני מתקרב לתפיסה שאף אחד לא צריך ללכת אי פעם לכלא. האם אני יודע כיצד לפתור את המקרים הבעייתיים? לא, אני לא. מה עושים עם אדם שרצח בדם קר? אני לא יודע".

אחת המסקנות שאליהן הגיע גלדוול בעקבות מחאת השחורים בארה"ב בקיץ שעבר היא ש"אנחנו מתווכחים על הדברים הלא נכונים. שכלא הוא רעיל והרסני יותר לרקמה של חברה חופשית מאשר שיטור לא הולם. זה לא שאני מתנגד למאמצים לתקן את המשטרה, רק שבתי כלא וכליאה המונית היו הרסניים למדינה הזו. במקרים של שיטור טוב, אם זה נעשה כמו שצריך, כולם מנצחים". גלדוול עובד כעת על ספר שיבחן את משטרת לוס אנג'לס, אחת המחלקות הגדולות בארה"ב, ויעבור על המורשת ההרסנית שלה (כמו התקיפה של רודני קינג ב־1991), יחקור מקרים של התנהלות לא הולמות כלפי מפגינים בקיץ שעבר ויעבוד על אסטרטגיה לרפורמות. אני שואלת האם הוא יכול לנקוב בדוגמה לשיטור טוב שבו כולם זוכים. הוא קורא למשטרת לוס אנג'לס "דוגמה טובה למשטרה בעיר גדולה שאינה מושלמת, אך עשתה הרבה עבודה טובה כדי להתנהל בצורה טובה יותר. אך לא, אין שום מקום שבו זה מתבצע היטב".

גלדוול מפתח גם קריירה חדשה בתחום השמע. הפודקאסט המאוד פופולרי שלו “Revisionist History” עומד להתחיל את עונתו השישית (לפרקים נבחרים יש כ־3 מיליון מאזינים). זו תוכנית הדגל באימפריית הפקות שמע שהוא ייסד ומשמש כנשיא שלה, “פושקין אינדסטריז”. ספרו האחרון “The Bomber Mafia” הוא הרחבה של סדרה בת ארבעה חלקים בפודקאסט שלו. 

האם קריירת הפודקאסטים שלו שינתה את העבודה שהוא עושה? "כשהייתי צעיר יותר, לעתים קרובות הייתי מגבש דעה בשלב מוקדם מדי וזו היתה טעות", הוא עונה. "היום אני הרבה יותר פתוח. הפודקאסט סייע בכך מאוד. הבנתי שפודקאסט הוא בעצם עבודת צוות, זה לא סולו יותר. התגובות של הצוות מעניקות הזדמנות לבחון מחדש, לשנות את הדעה ולהתחיל מההתחלה", הוא מסביר. "הספר ’The Bomber Mafia’ הוא דוגמה טובה לספר שלא הייתי כותב לפני שהתחלתי עם הפודקאסט. העובדה שאני לא מצדד באף צד, העובדה שאני מתעניין יותר בדמות הראשית בכל צד, מתמקד בכמה הסיפור אמוציונלי. אף אחד מעולם לא כינה את ‘נקודת מפנה’ ספר אמוציונלי. זה הכל חדש. זה הכל דברים שאני חוקר מאז התחלתי עם הפודקאסט". 

מעדיף עולם עם ניגודים

“The Bomber Mafia” מציג סיפור אמיתי על קבוצה של טייסי קרב אמריקאים במהלך מלחמת העולם השנייה. המתיחות הגדולה ביותר קיימת בין שני הגנרלים: הייווד הנסל מאמין בהפצצות מדויקות ומנסה לא להרוג יותר אזרחים מכפי שצריך. הוא מוחלף על ידי קרטיס לה מיי, שמתחיל להפציץ ללא הכרה ערים יפניות עם פצצות נפאלם, מתוך אמונה שזה מה שיסיים את המלחמה מהר יותר ובכך יציל חיים. ההיסטוריה בקושי זוכרת את הנסל, בעוד לה מיי מוכר כגיבור שניצח את המלחמה. בספר שני הגברים מוצגים כמורכבים ועם פגמים: לא כטובים בלבד או רעים בלבד. 

בהקדמה נשאלים הקוראים: באיזה צד הייתם בוחרים? אני מחזירה את השאלה לגלדוול: מי אתה מבין השניים? 

"קשה מאוד להחליט מי צודק”, הוא אומר. "האהדה שלי כמובן הולכת להנסל, איך אפשר שלא? אליו הלב יוצא. הלב אף פעם לא יוצא לקרטיס לה מיי, אך אפשר להעריץ את לה מיי על הנחישות שלו". הוא חושב על זה עוד קצת. "אני אוהב עולם שבו שניהם קיימים ומלאי כוונות. אני רוצה את שניהם. עולם בלי כל אחד מהם מפחיד אותי קצת. הנסל מפחיד אותי כי אני תוהה האם המלחמה תסתיים אי פעם. לה מיי מפחיד אותי כי אני תוהה אם נבצע פשע מוסרי ממשי בדרך להגיע ליעד שלנו. לכן אנחנו זקוקים לשניהם". 

אני מודה לפניו שאני מופתעת מכך שהעבודה שלו הפכה אמוציונלית יותר. "אודיו הוא מדיום אמוציונלי", הוא אומר. "אנשים ניגשים באופן שונה לספרים ולפודקאסטים. היחס לספרים הוא הרבה יותר מחמיר וביקורתי. הגישה כלפי פודקאסטים היא הרבה יותר מקבלת. הפורמט הזה כל כך חדש שהוא גם מאפשר חשיפה אישית מסוימת. אף אחד לא יתקוף אתכם. בעולם המקוון יש הרבה רשעות. עולם השמע אינו מרושע, הוא מקבל”. אני שואלת את גלדוול אם המוח שלו פועל בצורה שונה משל אנשים אחרים. "הדבר היחיד שלדעתי הוא שונה אינו צורת החשיבה שלי, אלא האופן שבו אני מרגיש", הוא עונה. “אין לי עור דק”, הוא מדגיש, כלומר לא באמת אכפת לו מה אנשים חושבים על מה שהוא עושה. "קצת אכפת לי, אבל לא כפי שהבנתי שלאחרים אכפת. ברגע שמסירים את החשש, זה פשוט הרבה יותר קל", הוא אומר ומוסיף, "אני מנסה בכתיבה שלי להיות נדיב עם אנשים. אני חושב שאם נדיבים עם האנשים כשכותבים עליהם, אז הכל יהיה בסדר. יסלחו לך אם תטעה, כי לא ביישת את אותו אדם". 

הוא מצביע על הלפטופ המונח לפניו. הוא בדיוק כותב פרק לפודקאסט, על אשה שמחזיקה באמונה בעייתית ביותר. "אבל בכל הזמן שאני כותב עליה אני חושב לעצמי 'אני מחבב אותה. אני באמת מחבב אותה', ואני רוצה לוודא שהמאזינים מבינים את שני הדברים האלה. שזה אפשרי לא להסכים לגמרי עם האידיאולוגיה של האשה הזו — אני אפילו מקווה שלא מסכימים איתה, אך בו־זמנית העולם הוא כנראה מקום טוב יותר כי היא נמצאת בו. היא התה אדם טוב. זה משהו שאני חושב עליו הרבה כשאני עוסק בכתיבה שלי. זה קשה אבל אני תמיד רוצה לנסות ללכת בין השורות ולאפשר לאנשים להיות פגומים מבלי לקטול אותם לגמרי. אם עושים זאת בהצלחה, אנשים יעניקו לכם בחזרה זכויות דומות".